אמיתות.

"תמיד הכול קשה איתך!" דפקתי על השולחן וקמתי בהפגנתיות. 

היא אמרה משהו על האופי הקפריזי שלי ואני עניתי "ככה את אוהבת אותי, לא? שאני לא נכנעת לך בקלות". נשענתי בגבי על צדה החיצוני של דלת הכניסה, דלת ירוקה צבועה בצבע שמן שהקיץ הפך לדביקה מעט, הכתפיים נדבקו אליה אבל הרגליים פסעו צעד וחצי קדימה, האגן חשף שתי עצמות בולטות. את החולצה שגם כך הייתה קצרה, הרמתי מעט עד שהציצה הבטן והטבור חייך. הכול כשהמבט שלי נוקב ולא מרפה ממנה ועוקב אחר כל תנודה. 

היא קמה גם כן, ניגשה אליי ודפקה בכף ידה על הדלת בצמוד לאזני. רעש מחריד הקפיץ אותי בבהלה. איזה אקט אלים, חשבתי לעצמי. פתאום לא זכרתי אותה גדולה כל כך. הופתעתי מהגובה שלה, מגודל החזה שכמעט נצמד לשלי, מהמבט המשועשע, כאילו זה הכול משחק בשבילה יותר משהוא משחק בשבילי.

אחר כך היא אמרה משהו שלא הצלחתי לשמוע. היא נצמדה אליי יותר, ומאחר והייתה גבוהה בחצי ראש לפחות, מבטה היה מאחוריי והנשימה בתוך אזני. כשרצתה להישיר מבט, גופה כמו שחרר את גופי מאחיזתו, וכשהרכינה ראשה, עשתה זאת כל כך צמוד אלי עד שאפה נגע בלחיי.

היא שחררה. ביד אחת היא פתחה את הדלת שמאחוריי, ובשנייה החזיקה בעדינות באגן שלי כדי שלא אעוף אחורה.

אני נשארת ישובה בשורה האחרונה, מתחבאת מאחורי הלפטופ שלי. כולם יוצאים, ומישהי נוגעת בכתפי כשהיא עוברת לידי ושואלת אם אני באה. אני ממלמלת שכן אבל נשארת לשבת. אחרון הסטודנטים יוצא ואחריו נסגרת הדלת הכבדה ומשאירה אותי בשקט שאחרי. 

אני מרגישה אותה מתיישבת לידי לפתע. היא מורידה את מסך המחשב שלי, ושואלת מה קורה.

העיניים שלי כבר האדימו ובכוחותיי האחרונים אני מנסה לחנוק את הבכי. 

"לא יודעת" אני אומרת. אני מותשת מהחיפוש הלא נגמר הזה אחר המשמעות בכל עשייה שלי; אני לא מוצאת טעם עוד בכל הדברים; חסר משהו שאני לא מצליחה להמשיג, וזה מרקיב אותי מבפנים. 

כמה ימים קודם לכן נשענתי על הבר בתחילת המשמרת ובהיתי באוויר. אחד המלצרים עבר על ידי ונקש באצבעותיו "תתעוררי קפקא, את חולמת" הוא אמר. חייכתי בנימוס, אבל המשכתי לבהות. "הוא לא יודע שאת לא ישנה" אמר הברמן שהיה מאחוריי "את פשוט מתה מבפנים".

צחקתי. רק אחר כך נגמרו לי הכוחות באמת וכבר לא היה טעם לשקר לעצמי. 

היא הניחה יד אחת על ידי, ועוד יד ניגבה מלחיי דמעה שברחה. עוד לא ממש בכיתי, רק הייתי עצובה מאוד.

"למה לא כתבת לי?" שאלתי כשאני מביטה הישר אל תוך עיניה באומץ הכי גלוי שהצלחתי לגייס "חיכיתי למייל".

"עוד לא הספקתי," היא אמרה. "אני אכתוב לך היום" היא חייכה קצת. חשבתי פתאום שאולי היא גם הייתה מעט נבוכה מהאופן שבו הבטתי בה עכשיו. 

אנחנו מתכתבות כבר כמה שבועות על עניינים ברומו של עולם. זה התחיל ממיילים ארוכים על חוקים מהמזרח הקדום, והמשיך בחוקים מהחיים שלנו. 

היא הניחה את המחשב שלי על כיסא אחר וחיבקה אותי. 

ועכשיו

קשה לי לתמלל את התחושות שאוחזות בי כשאני חושבת על הדברים. 

החזה שלה צמוד לשלי, לחיי שעונה על כתפה, ריח השיער שלה באפי, היא עוטפת אותי בזרועותיה, ואני אותה באגרופים קמוצים. אם היא חשבה שזה יהיה האקט שישחרר את המועקה שלי, היא לא יודעת דבר וחצי דבר עליי. כואב לי ורע לי, ועם זאת כל מאויי הם שלא תרפה ממני לעולם. וככל שהיא מכאיבה לי יותר כך אני חרדה יותר מעזיבתה אותי. 

הזיכרון שלה מתפוגג במהירות. הייתה כמו לא הייתה. ואיננה. 
אני מחפשת אחר פיסת נייר, אחוזת טירוף, מפילה את העציץ מהשידה, המראה הקטנה נסדקת, מושכת חזק את המגירה, שופכת את תכולתה על הריצפה, אני רק צריכה חתיכת דף מחורבנת. יש לי בלגן בעיניים ויש לי בלגן בבטן ויש צפצוף דקיק באוזן שלא עוזב אותי כבר כמה ימים.
אני מנסה להיזכר במראות שלה, בריח מיוחד, במבטא, בשיניים הלבנות. כל אותם דברים שהשאירו עלי רושם מההתחלה וממשיכים להשאיר...

עמנואל נשכבה על המיטה צוחקת "אני לא יכולה לנשום!" היא צעקה חסרת אוויר. אני כבר לא זוכרת איזו פנינה אמרתי שגרמה לה לצחוק כל כך. הווילונות המוסטים חשפו שמש בהירה שסנוורה את עינייה. תהיתי אם לא חם לה מדי. כשקמה הגברת כבר הייתה אדומה לחלוטין, לחייה מלאות סומק וריאותיה משמיעות צפצוף. "זאת האסטמה" היא אמרה בחן כזה שעלול לגרום לך להתבלבל. ואחר כך קמה כמו לא קרה דבר, עם ניצוץ בלבד של חיוך ממזרי, וניגשה אל המטבח להכין קפה.

היא אהבה קפה... אבל רק קפה של עשירים. קפה עם ריח מיוחד שכשאת מריחה אותו את מרגישה בחו"ל. שנאה את הנס שלנו. היה שם טקס שלם- פולי קפה טריים, מעט שמנת, בלי סוכר בכלל. קצת קינאתי בהנאה הצרופה, בחיוך המתפשט, בהבל הקפה שעטף אותה מיד, באצבעות הנרגשות שאחזו בספל. אבל בעיקר ביכולת לחוות את אותה חוויה שוב ושוב כאילו זאת הפעם הראשונה. בתודה שהכירה על כל דבר פעוט.

היא הייתה מבוגרת ממני, עם תפיסה אחרת של המציאות הזאת, עם הבנה עמוקה שהכול בחיים האלה הוא זמני, שלהווה יש משמעות גדולה יותר ממה שנדמה לנו, שלהשקיע בהווה דורש עבודה קשה ומאמץ שלא נגמר. והיו לה כוחות לחיות אותו. על אף הכול. 

אני מסתכלת לפעמים על האנשים שאני מכירה סביבי ומבינה כמה מהקרובים אליי מתקנים את העולם. כל אחד בצורה המיוחדת שלו. מדריך בפנימיה, מורה בתיכון, עובד סוציאלי, מאלפת כלבים, מדריכת טיולים שאוספת זבל בדרך, ומישהי שגורמת לך תמיד-תמיד לצחוק. 
זה גם גורם לי לתהות לפעמים אם המסלול שאני בוחרת הוא נכון מספיק עבורי. 

"הדבר היחיד שאני לא אוהבת," אמרתי "הוא שיש פה כל כך הרבה תיירים".
"אפשר לעבור לעיר אחרת אם את רוצה" היא אמרה כדרך אגב, שואפת מהסיגרייה ומניחה אותה במאפרה, קמה להוריד את הקומקום השורק מהאש.
"לא..." גמגמתי "מה פתאום לעבור?.."
בקומה האחרונה, עם חלונות גדולים לרחוב, שתיינו בתחתונים וגופייה, ואנחנו מעשנות ושותות קפה, וחושבות קצת על איך וכמה ולאן מכאן.

יש לה ילדה. היא כבר בת ארבע וקצת. היא מוצאת חן בעיניי מאוד, אבל נדמה לי שהיא עדיין מעט חשדנית כלפיי. אנחנו משחקות בתופסת, והיא רצה ומשתוללת ושמחה מאוד, עד שפתאום היא נאחזת באמה, הבעתה הופכת מבוהלת מעט, ומעט נבוכה, ומיד כבר אין לי עם מי לשחק. וגם פער השפה קשה, אני מניחה. אני לומדת לאט. 

זה יום ראשון איטי להפליא. אנחנו קמות לאט. מתעוררות לאט. התודעה שלי מסתגלת בקושי רב לנוף הזר כל כך. נעים לי... מזג האוויר, והארכיטקטורה, והאנשים, והשפה, והתחבורה, והקפה. אבל יש גם רגעים בהם אני הולכת לאיבוד. ואז אני מוכרחה למצוא משהו אחר להיאחז בו. אני משתדלת להיות שמחה תמיד.
פלור לא נמצאת, אני שומעת ברחשי הבית, אבל אני לא מצליחה להיזכר היכן היא כן. הבית אחר כשהיא איננה. אנחנו אחרות.
הרדיו מכוון על תחנה מקומית, והיא מזמזמת איתו שיר לא מוכר. אני נזכרת בה רוקדת. בפרצופים שהיא עושה, בצחוקה, במבט העקשן. 
יש לי עבודה זמנית עכשיו שמאפשרת לי לדבר בעיקר באנגלית. חברה של אדל נותנת לי שיעורים פרטיים כמה פעמים בשבוע, כשמזדמן. השיניים שלי נשברות בניסיון להגות משהו שיש בו מעט הגיון תחבירי. אדל כל הזמן מחמיאה לי, אבל אני יודעת שהיא לא מתכוונת לזה ברצינות. גם פלור צוחקת עליי, אבל אני מניחה שזה עושה לה להרגיש פחות מאויימת ממני, אז לא אכפת לי. 

*
יש אנשים שאת נתקלת בהם במקרה בכל מיני הזדמנויות בחייך. לאו דווקא נוצרת שם שיחה. לאו דווקא מצטלבים מבטים. עם זאת, האנשים האלה מביאים איתם סקאלה שלמה של רגשות שנדמה לך שאת חשה בפעם הראשונה בחייך (גם אם לא נכון הדבר). ואין להם שם. בהחלט אין להם שם. אבל הם מציפים אותך עד אין אונים כמעט.
כשעליתי לכיתה ז', בהגיעי לבית ספר חדש, ראיתי ילדה אחת בתחנת האוטובוס, ואני זוכרת איך אמרתי "הלוואי שהיא הייתה חברה שלי". באותו יום גיליתי שאנחנו באותה כיתה. ובאמת נהיינו חברות מאוד טובות למשך כל תקופת הלימודים.
לפעמים האנשים האלה מצליחים להכנס לחייך. ולפעמים לא. זה לא גורע מההתרגשות הראשונית הזאת, או מעומק משמעות נוכחותם בחייך. ולפעמים הם לא נכנסים לחייך באותו רגע, ודרוש שיעבור עשור ואולי יותר, בשביל שתהיי מוכנה להכילם.

2009
כשעליתי לדירה שלה, מצאתי את הדס יושבת על אדן החלון עם ספל בידיה כשהיא בוהה החוצה. ודאי ראתה שעליתי, ולמרות זאת לא היה נדמה שהיא עומדת לקבל את פניי.
"הדס?" שאלתי בזהירות.
היא הפנתה את ראשה כלפיי ואחר כך חזרה ובהתה הרחק ממנה, ספק ברחובות האפורים, ספק
בנופים שאינם עוד.
ניגשתי למטבח, פיזרתי את הקניות שערכתי עבורה, שטפתי את הכלים, וחזרתי אל חדר
המגורים, לראות אם היא כבר מוכנה לדבר.
היא עוד ישבה על אדן החלון וכמו לא שמה לב שאני גוררת כיסא ומתיישבת על ידה.
"את רוצה לדבר?" היא התעלמה. "אני חושבת שיהיה טוב אם נדבר" המשכתי. "הייתי אצל אלון הבוקר, הוא מודאג. וגם אליה שואל עליך כל הזמן. אני חושבת שיהיה טוב אם תחזירי להם טלפון בהזדמנות. הם כולם שם מאוד ישמחו לבוא לבקר אותך אם תתני להם" היא הסתכלה עליי פתאום "אני חושבת שזה יעשה לך טוב" אמרתי.
היא נראתה כמי ששוקלת את הרעיון, אך מהר מאוד ניעורה מכל הלבטים, קמה על רגליה,
השאירה את הספל על השולחן ופרשה אל החדר תוך כדי מלמול "אני לא מרגישה טוב".

התסריט הקבוע:
הדס מתנתקת. אני מנסה לשכנע אותה לחזור. הדס מכריזה שהיא לא מרגישה טוב. אני נכנסת לפאניקה. אנחנו בדרך לבית החולים. הדס מתאשפזת לזמן קצר. הדס משתחררת. הדס שמחה. הדס נעלמת.
לפעמים פרקי הזמן משתנים, אבל זאת שגרה מונוטונית למדי פרט לכך. גם הפאניקה הפכה למונוטונית. גם התגובות שלה לניסיונות העלובים שלי להחזיר אותה אלינו הפכו מונוטוניים.

1988-2012