אמיתות.

הם אוכלים כשהם חוזרים באמצע הלילה ממשמרת; הם מרעישים בזמן שהם אוכלים; הם פותחים את הקורנפלקס על ידי קריעה מוחלטת של קופסת הקרטון, כך שאי אפשר יהיה לסגור אותה בחזרה; כל הזמן מעירים לי על חוסר הסדר שלי; הכלב שלהם מנשיר לי על כל הבגדים; הכלב שלהם דורש שיוציאו אותו שלוש פעמים ביום (כן, גם כשהם טסים לחו"ל); בימיי שישי אחה"צ הם חוזרים אחרי המשמרת לדירה, ומתחילים לשחק עם הכלב בכדור (מיותר לציין שזה הזמן היחיד בשבוע שבו אני עושה שנ"צ, כן?); הם כל הזמן צועקים. זאת צורת התקשורת העיקרית בבית הזה; כל שבוע מחדש הם קונים גבינות במאה שקל ויותר (שנה שעברה, כשגרתי לבד, במקרר שלי היו חלב, לחם, גבינה צהובה, ביצים ומיונז, כי לא יכולתי להרשות לעצמי להתפנק. גם עכשיו אני לא יכולה); ברשימת הקניות הם כותבים לי "פירות יבשים ואגוזים". אה, כן, בטח; הם משתמשים במחשב שלי, מורידים דברים, משנים, מחליפים... באים בטענות כשמשהו לא עובד להם אחרי שהם עשו בלאגן...; אני חייבת להחביא את השוקולד שלי; אני לא יכולה לצעוק בזמן הסקס; אני לא יכולה לשתוף ידיים אם אחד מהם מתקלח (בגלל הזרם של המים); הדיעות הפוליטיות שלהם מרגיזות אותי (ואני בחורה מאוד ליברלית); אני לא יכולה לנהל ויכוחים על החברה שלי, כי מיד הם חייבים להפוך את עצמם לחלק מזה; אם קמנו כולנו באותה שעה ואני נכנסתי למקלחת ראשונה, מהרגע שנכנסתי ועד הרגע שאצא אני אשמע צעקות של "נו" ו"כמה זמן"; אסור לי לשכוח את הטוסטר על השיש, להשאיר את השמיכה בסלון לא מקופלת, להשאיר את הנעליים שלי ליד החדר ולא ליד הדלת, להשאיר אור דלוק בשביל לא לחזור לדירה חשוכה, או בקיצור- להרגיש בבית;