אמיתות.

לפעמים אנשים משקרים.

ויש גם אמיתות כאלה.

הוא מציג לכיתה י' סרטון על שתי נשים שמנסות לתקן את העולם,

וברקע השאלה הסתומה "מה הן עושות?"

הן דוחות את הקץ, אני חושבת לעצמי.

אנחנו כל כך רעים אחד לשני שאין זה משנה כבר כמה ננסה להפוך את היוצרות. ימינו על האדמה הזאת הם ספורים, וכל מעשה טוב שאנו פועלים אותו כעט הוא רק מרחיק את הסוף מאתנו, מאריך את סבלנו, מוציא את הטעם הטוב שהמציאות מציעה.

אמיתות.

קשה לי. וכשקשה לי, קשה לי גם איתה. והכי קשה לי שכשקשה לי, קשה לי איתה.

במקום לחזור הביתה מהמלחמה שבחוץ אל תוך הפינה השקטה והמנחמת שלי, אני חוזרת אל תוך קרב נוסף. שהוא לא באשמתה והוא לא באשמתי. ובכל זאת אנחנו לוחמות בו.

היא יודעת על המהלומות שבחוץ, לפעמים בחלקיקיי מידע, לפעמים רק מתוך תחושה עמומה, אבל היא לא יודעת איך להקל על הפצעים שאני מביאה איתי. ואני שחוזרת מהשדה, לא יודעת איך לתת לה לנסות. ומהניסיון הקלוש ביותר, אני שולפת ציפורניים ומרחיקה, כמי שנפצעת מעצם הנגיעה העדינה ביותר. אני נידונה לחיי בדידות עלובים.