אמיתות.

— אני יודעת שידעת שאני דלוקה עליך באותה תקופה, אבל אני לא חושבת שאמרתי אי פעם בכנות עד כמה...

— באמת היית?

— את רצינית?

— אני לא קוראת אנשים כל כך טוב.

— הייתי מאוהבת בך גם שנה אחרי שטסת. את לא יודעת כמה בכיתי באותה תקופה. כמה חשבתי עליך. עד כמה הייתה חזקה הוודאות שבכל רגע נתון, אם רק תציעי, אני עוזבת הכול ובאה אליך. 

— לא ידעתי שזה היה ככה.

— כל הזמן הרגשתי שאני אומרת לך, וכל הזמן הרגשתי שאת אומרת לי לא. אבל אני מבינה עכשיו שבאמת לא הייתי טובה כל כך בלהגיד את הדברים בצורה בהירה כמו שהם.

— אני מצטערת, לא התכוונתי לזה.

— אין לך על מה, אני שמחה שהכרתי אותך, גם אם זה היה כרוך בכאב לב. 

— אני יכולה להבטיח לך שאם הייתי יודעת היית כאן עכשיו.   אבל אני לא מתכוונת להקשות עליך.

*אני לוקחת אוויר*

— מה את חשבת כשהכרנו?

—  גרמת לי לחייך (פשוט פחות מולך), אני יודעת שהיית עדיין ילדה (לא רק בלב). היו לי פרפרים בכל פעם שראיתי אותך.   אבל אני מבינה עכשיו דברים. אני יודעת מה המשמעות של הדברים שהרגשתי. לא בטוחה שהייתי מסוגלת לעשות משהו. אבל אני יודעת.

—  כמו מה? מה הרגשת?

—  את באמת צריכה שאגיד את זה?

—  כן.

—  ממש מצאת חן בעיניי.   ורציתי להכיר את הנפש היפה, המשוגעת והמצחיקה שלך.   אבל זה לא משנה עכשיו.

אני עומדת בכניסה לחדר השינה שלי, פניי לכיוון הסלון. מסתכלת על הבית שבנינו, ותוהה האם זה מספיק מרגש עבורי. איפה החיים שלי היו יכולים להיות אם הייתי מבצעת פנייה אחת קצת אחרת? אשתי משתדלת לזכור לנשק אותי על השפתיים בכל פעם שהיא חוזרת. אני תכף מקימה את עצמי, מכינה ארוחת ערב, מטיילת עם הכלבה, מארגנת את הדברים שלי למחר. והכול שחוק. הכול כמו תמיד. הכול לא מסעיר בשום רמה שהיא. והן בחוץ מטריפות את הנפש שלי. אני מאוהבת בכל אחת בנפרד ובכולן ביחד. אני מבינה עכשיו את התחושה שהיא דיברה עליה, על החיות שהקשרים האלה מולידים בך, את הרגשות שאי אפשר לקיים בתוך הבית, את האסור, את הרע והמכוער. הייתי אז בת 20, באמת ילדה, אני חושבת שעוד לא השתחררתי מהצבא אפילו, גרתי אצל אמא ואבא, הייתי בורחת כל הזמן אליה, נלחמת על כל רגע לידה. זאת אף פעם לא הייתה זוגיות. פשוט היה לנו נחמד ביחד. אני עדיין לא מאמינה למילים שהיא אומרת, אבל היום זה כבר לא משנה. ואחר כך אני חושבת על זה שוב לעומק. היא מפגרת רגשית, כמו אשתי, וזה מה שהכי עושה לי את זה... פנייה אחת קצת אחרת והחיים שלי היו יכולים להיות מעבר לים. הם היו בדיוק אותם חיים כמו שאני חווה אותם עכשיו, רק התפאורה הייתה אחרת.