אמיתות.

אתמול בלילה, לקראת סוף המשמרת, עוד ישב זוג בחורות בחוץ.
ואחר כך קרה דבר מה שגרם לאחמ"ש להגיד ישירות אליי "לסביות... חרא של אנשים, אני אומר לך. פשוט מגעילות"
אני בתגובה נחנקתי.

"מה?? את.. את לא.. רגע.. את כן??"
בלי לענות, כשאני ממשיכה להשתעל, נכנסתי פנימה, והחלטתי להתעלם מהשאלה שלו.

"אז את כן?" שאל אותי המלצר.
אין לי בעיה להגיד שכן, אני לא מתביישת חלילה, אין לי בעיות זהות כאלה ואחרות, אני בטוחה בעצמי ורגועה לחלוטין.
אני רק לא חושבת שזה עניינם של אנשים זרים את מי אני בוחרת להכניס או שלא להכניס למיטה שלי. אני צודקת?


כמה חודשים לפני כן, יצאנו להשתלמות, והמדריך שאל אותה אם היא הייתה אי פעם עם גברים.
האינסטינקט הראשוני שלי היה להעיף לו אגרוף. אחד מצלצל כזה, שיזכיר לו את מקומו. אבל מאחר והיא התנהגה כאילו זאת השאלה הכי לגיטימית בעולם, החזקתי את עצמי בשיניים.
זה לא אבסורד? למה שאלות מהסוג הזה נהיו כל כך לגיטימיות? ולא, לשאול לפני כן "אפשר לשאול שאלה אישית?" לא מקנה לכם את הזכות להכנס לי לתחתונים. 

לא תמיד בא לי לספר הכול מיד, לא תמיד יש לי סבלנות לשאלות, ולא תמיד בא לי לשמוע "את לא נראית" (כאילו שאתם יודעים איך אחת כזאת כן נראית!).
ואם שואלים אותי אם יש לי חבר, אז אני עונה ש"אני תפוסה".

אני מרגישה שאני במיעוט עם הדעות האלה.
אני יודעת שמרוב שהתרגלנו לפעמים לשמוע שאלות כאלה, כבר לא אכפת לנו לענות עליהן באופן אוטומטי. אני יודעת שהתשובות מוכנות בפינו תמיד. אני יודעת שמשום שאין אנו מתביישים במי ובמה שאנחנו, זה גורם לנו להאמין שלא אמורה להיות לנו שום בעיה לדבר על הנושא.
תסלחו לי, אבל בחורות (או בחורים, לצורך העניין) סטריטיות לא שומעות שאלות כמו "אז מתי הבנת את זה?" אף פעם! כי מה הן אמורות לענות על זה?! "כשהייתי בת 12 התחלתי לאונן, ושמתי לב שאני מדמיינת את הילד הגבוה מכיתה ח' שיושב לידי באוטובוס. אז הבנתי שכנראה שאני סטרייטית". נו באמת!! הרי זה מגוחך לחלוטין! 


אנשים זרים יקרים,
תפתחו כבר נימוסים, למען השם.