אמיתות.

עם תחילת הלימודים נדמה שלא היה לי רגע דל. ובכל זאת, חשבתי הרבה עליכם.

גם חשבתי "אם היה לי רגע של פנאי, מה מכל הדברים הייתי בוחרת לכתוב?"

ובכל פעם מחדש הבנתי שלא אצליח לשחזר מילים ספונטניות, והמאמצים שלי לאגור בזכרוני משפטים לכדי רשומה שלמה הם לשווא.

מצב הזוגיות שלי מעורר דאגה.

לרוב אני משתדלת שלא לכתוב כאן דברים רעים עלינו, אך הפעם נדמה שאיני כותבת אותם בשום מקום. אפילו בפני עצמי אני מטאטא את הדברים מתחת לשטיח הדמיוני שלי, ומקווה שייעלמו מעצמם. 

כשהייתי קטנה, היו אומרים לי "עוד שבוע תצחקי על זה!". ונדמה שזו אמירה שבחלוף הזמן למדתי לסגל לעצמי, וכמעט על הכול אני מסוגלת להגיד "עוד שנה אצחק על זה!". כי הרי לא יתכן שמצבנו כל כך גרוע שאנחנו עומדות בפני פרידה.

וואו, פרידה. כתבתי ומשהו התכווץ לי בבטן. 

תהיי כנה, אני כל הזמן מזכירה לעצמי. מה באמת באמת את חושבת. 

אני חושבת שמאז שאני איתה גדל לי האגו. אני חושבת שמאז שאני גרה במרכז אימצתי לעצמי מנהגים, מחשבות ורגשות של "תל אביביים", פשוט כי הייתי מוכרחה לשרוד. אני חושבת, שלא כמו בעבר, אני כבר לא בטוחה בדרך שלי. אני חושבת שלפעמים היא נהנית לשים עליי זין. כן, אני באמת באמת חושבת שהיא שמה עליי זין. אני חושבת שהיא לא אוהבת אותי, היא רק התרגלה לחשוב את זה. אני חושבת שאולי קשה לה להגיד את זה כי בתוכה גם היא יודעת שהיא כבר לא אוהבת אותי. אני חושבת שהיא מטומטמת. אני חושבת שאני מטומטמת.

לפעמים אני מסתכלת עליה מהצד, בעיקר בעיצומו של ריב, כששתיינו במקומות נפרדים... היא לא יודעת שאנשים היו עומדים בתור בשבילי?

*אני מרגישה ממש ממש לבד, ופשוט חייבת לדבר עם בן אנוש....