אמיתות.

מתחשק לי שאחרי שכולם יצאו מהכיתה, היא תנעל את הדלת, תצמיד אותי ללוח, ותנשק כמו שהיא לא חולמת אפילו לנשק את בעלה.

אנחנו מתיישבות על ספסל מחוץ לכיתה, והיא שואלת בדאגה רבה מה שלומי ואיך אני מסתדרת עם השיבוץ החדש; אני מגמגמת משהו על אי סדר. המחשבה שלי רצה מהר מדי ומפריעה לשטף המילים. המבט שלי נודד בין עינייה לבין כפתורי חולצתה... כפתור אחד פתוח ואם אני זזה קצת אני יכולה לראות שולי תחרה לבנה.

ובאותה נשימה - האם יהיה מוזר לומר שנדמה שחסרה לי דמות אם בסביבה? מישהי שתטפל בי, תקשיב לבכיינות שלי, תלטף את ראשי, ותאמר מילים חמות. שתקרא לי "חמודית" כמו מרצה אחת, או תגיד "חבל שאי אפשר לשכפל אותך" כמו מרצה אחרת. יש לי פלשבקים מהתיכון, זה איום ונורא.

בשבועות האחרונים אני חווה משבר זהות. כנראה שגם זה נובע מהתחושה התיכוניסטית שתקפה אותי.

בא לי חום ואהבה ועוד דברים.