אמיתות.

אני נוהגת מהר.
אני לוחצת על הגז בשיא הכוח ומקווה שלא יקפצו ילדים לכביש. ועוד אני מקווה שיפתיע אותי עמוד, פניה חדה או אוטו שלא ישים לב שאני מגיעה. אני קצת מדמיינת את עצמי מתרסקת לחלוטין, נמעכת תחת כובד המכונה, המעיים שלי בחוץ והכול מלא בשאריות של מה שהיה אני.

אני מעשנת סיגריה. אף אחד לא יודע, אבל מדי פעם אני מעשנת סיגריה. זה כבר מזמן הפך ליותר מסתם 'מדי פעם'. אני בפאניקה מהעובדה שאני לא יכולה לעצור. זה הדבר הכי דוחה ורע שאני יודעת לעשות לעצמי, לעשן. אחרי שלא עישנתי כמה ימים, היום כבר לא ראיתי בעיניים מרוב שכעסתי עליה. אז עשיתי לה דווקא. ועשיתי לעצמי. והלכתי לעשן. ואחר כך חזרתי הביתה ובעצם נזכרתי שאני אוהבת אותה, ולא מגיע לה שאתייחס אליה ככה. וגם לא מגיע לה שאתייחס אליי ככה. אז שיקרתי לה שוב, ולא גיליתי שעישנתי, אבל לפחות אני מרגישה רע עכשיו.

היא אומרת שאני מפחידה אותה כשאני כועסת, ושואלת אם תמיד הייתי ככה או שזה רק איתה.

תמיד הייתי ככה. פעם הייתי חותכת לעצמי את הבשר, והיום אני משליכה חפצים. אבל תמיד הייתי ככה.

יש לי עבודות להגיש ומאמרים לקרוא, וביום ראשון יש לי בוחן שאני בכלל לא מוכנה אליו. אבל אני חייבת לעבוד בסופי שבוע, גם אם העבודה שלי היא לא חשובה, לא מכניסה מספיק והורסת לי את הבריאות הנפשית.

בא לי להמשיך לבכות מהצהריים.