אמיתות.

"תסתכל מעבר למה שאתה רואה" אמר הקוף לאריה כשהיינו קטנים.

לילה לפני הבחינה חזרנו ממסיבה לא רחוק מהבית, השעה הייתה שתיים, הכביש היה רטוב.
"זה בגלל שאני שיכורה, או שגם את רואה את האורות על הכביש?" היא שאלה. שתיי ידיים על ההגה.

אדום, ירוק וצהוב מתמזגים על הכביש, מחזירים צורות בצבעים חדשים, מסנוורים ומרגשים.
ואני פתאום מבינה כמה אני מפספסת. כמה שכחתי להתרגש. 

אמא שלי אומרת: "אל תתחיל כל יום כאילו הוא יומך האחרון, התחל אותו כאילו הוא הראשון".
 

ביום למחרת, אחרי שנגמרה הבחינה ועשיתי את דרכי הביתה בריצה קלה כדי שהגשם לא יתפוס אותי, ראיתי פתאום את עצמי בתוך שלולית. האטתי צעדיי, ניסיתי שלא לדרוך הפעם בתוך המים, והסתכלתי... מעבר למה שאני רואה. יותר לא יכולתי לראות מדרכה, אלא בניינים, עצים, שמים מעוננים. ועטפה אותי תחושה ישנה שתוקפת אותי רק כשאני נוסעת לצפון.

אני חוששת שאני מתחילה להתרגל למרכז. שנה וחצי אחרי.

אני בצפון. עליי תיק גדול, מלא ציוד, לידי מתרוצצת הכלבה שלי, סביבי עוד אנשים כמוני. אנחנו נראים כאילו חזרנו מטיול שטח ארוך, השיער שלנו מלוכלך, הציפורניים, הבגדים... אני לובשת שמלה מרושלת, הבנים במכנסי דייגים... 
אני עומדת על הכביש ומנסה לעצור טרמפים, כי אני רוצה לחזור למרכז, לבית שעכשיו הוא שלי.

היא עוצרת לי.

היא בדמותה, אך תוכנה אחר. היא מחייכת אלי בלי לזהות אותי. ויש לי פתאום תחושה כאילו אני לא בחיים הנכונים. כמו דילגתי לגוף אחר, למציאות אחרת, והיא ניצבת מולי כשאין לה מושג מה אני יודעת עליה וכיצד אני מרגישה.
אני נכנסת לאוטו ותחושת חמימות תוקפת אותי מיד. תחושה של בית, של ריח מוכר, של מגע נעים שכבר הספקתי לשכוח... אבל במקום לקרב אותי למרכז הארץ, היא לוקחת אותי לישוב בו היא מתגוררת. בישוב הזה ביליתי את כל ימיו האחרונים של התיכון, יחפה ושיכורה מבטלה. אני מזהה את הרחובות, רק לא את המיקום. יש שם ים, נמל קטן, דייגים, פונדק מלא בגברים, אנשים עובדים, המולה, אולי יש חג שאני לא מודעת אליו. אני מאבדת את עצמי עד רדת השמש, בשעת דמדומים אני כבר לא מוצאת את כיווני בכלל, ובמקרה מגיעה אל ביתה. 
בחלל הכניסה יושבים בעלה ובנה מול שולחן עגול. נוכחותם מרתיעה אותי, אך הם אינם שמים לב לקיומי. היא מקבלת אותי בברכה, בפנים מחייכים, ומובילה אותי אל החדר בו אני עתידה לישון.
החדר קטן, המיטה קטנה, הכול מזערי כמו גופה הצנום. פתאום היא נראית אפילו יותר קטנה ממה שזכרתי אותה. מתחשק לי לחבק אותה אך אני לא מרשה לעצמי, והיא מתרחקת... היא נשכבת באחת המיטות, ואני ממהרת להישכב לידה. היא צוחקת, תופסת אותי כשובבה, ומיד קמה להתמקם במיטה אחרת. אני לא מנסה שוב. אני מצטנפת במיטה שלי, מרוסקת מתאוות, מחזיקה בכר בציפורניי, רק לא לקום ולכפות את עצמי.
ובבוקר היא מראה לי את הדרך החוצה, ויותר אני לא נתקלת בה.
שוב אנשים, המולה, חלקם עובדים, חלקם חוזרים מבית הכנסת, אני מזהה לפני הלבוש הלבן... אבל בה אני כבר לא נתקלת. ואני מבינה שעליי לחזור ולעשות דרכי הביתה.  

אני מתעוררת לבוקר של בחינה. קשה לי לקום כי אני רוצה להחזיק רק עוד מעט בתחושה הזאת, בנוכחות שלה, במגע ששכחתי. 
ובזמן הבחינה אני תופסת לפתע שמחשבותיי נודדות הלוך ושוב ממנה, והמילים על הנייר מתערבבות לי ושוב אין להן כל משמעות. ואני חסרה. אני מרגישה את זה בכל תא ונים בגופי, כמה שאני חסרה. כמה חסר לי המגע בלי גבולות של מה אסור ומה מותר, ומה מקובל, ומה נחשב לטאבו. כמה חסרה לי ההתעללות בי שהיא חלק ממי שאני. כמה חסרות לי ההתמסרות והכניעה. והמילים החמות שאחר כך. 
זאת מלחמת התשה ממש.  

אני מודה שלפעמים אני מגיעה לטונים גבוהים מדי כשאני מתווכחת על דברים מהותיים מבחינתי.

כמה ימים קודם לכן התנהל ויכוח סוער ביני לבין בחור אחר שישב בשולחן. בת זוגתי ישבה לידי, הם פטפטו על התזונה החדשה שבה שניהם מתנסים, החליפו חוויות ומתכונים, ולפתע הוא שאל אם אני לא מבשלת לה חזיר. אני חייכתי בנימוס ואמרתי "לא, אנחנו לא אוכלות את זה בבית". 

"למה לא?" הוא שאל. "כי יש איסור מהתורה" אמרתי בפה מלא, בלי להתבלבל בכלל (רצוי לציין שהיה זה ערב שבת ואנחנו כולנו ישבנו במסעדה ואכלנו סטייקים עם גבינה. משמע, אני לא דתיה, לא באתי מבית דתי ואף לא מסורתי. וכן, אני מסתובבת בתל אביב ומתרועה בין חילונים). 
ואז הוא בחר לנכון להסביר לי מדוע יש איסור מהתורה על אכילת חזיר (ואני לא אכנס לזה כאן כי זה לא רלוונטי בכלל). ובת זוגתי שתחיה ישבה לידי, וראיתי איך היא מרימה גבה ובחשש מה שואלת "אז למה באמת לא לאכול חזיר...?"
כי אנחנו יהודים. כי אבות אבותינו מתו על הדבר הזה בדיוק, וגם אם רק מתוך כבוד- אנחנו לא נאכל את זה כמו שהם לא אכלו. 
אותו בחור טען שזה הטיעון שהוא הכי פחות מקבל- טיעון המסורת. ואני חושבת שזה הופך אותו לבור וטיפש, אבל גם לזה לא נכנס.

מה עם ברית מילה? עושים או לא עושים? 

מה עם מזוזות? יש או אין טעם לתלות? 

"יש גם איסור לחלל שבת" הוא אמר בטון מקניט.

"נכון, גם זה לא בסדר, ואני משלמת על כך מחיר".

"יש גם איסור על מה שאת עושה עם בת הזוג שלך"

"דווקא אין איסור מפורש" קפצתי. כי מי כמוני למדה לא מעט דווקא סביב הנושא הזה...
ואז הוא מציג לפניי שורה ארוכה של ציטוטים.

מיותר לציין שאני ברגע הזה כבר, חמומת מוח שכמותי, לא מקשיבה ולא שומעת.

אבל גם לאחר הרגיעה...

לא יכול אדם חילוני לבוא ולהציג טיעונים מהתורה כשהוא איננו מבין בהם די ולא למד ולו יום אחד מימיו. ולא יכול אדם חילוני לפרש לי פסוקים שהם אינם חד משמעיים רגע אחרי שביטל את כל התורה כולה. ולא רק את התורה ביטל אלא גם את אבותיו שלו. אני בזה לו על יהירותו ושחצנותו שגרמו לו ליפול בכך. 

יש לי לפעמים תחושה לא טובה שהחילונים שנמצאים סביבי הם אנשים הרבה פחות סובלניים, הרבה פחות פתוחים וליברליים מהדתיים שנמצאים סביבי... חילוני אומר "אבל לי יש את הבחירה, להיות דתי או לא. ולו אין" ואני אומרת לו בתוך לבי שאני מאחלת לו למצוא את האור ולצאת מתוך התחת של עצמו, להתפכח מעט ולהבין שכולנו גדלנו בבתים מסוימים וחונכנו בדרכים מסוימות, ולכולנו יש ואין בחירה בדיוק באותה מידה.