אמיתות.

אני שוקעת במחשבות.
איפה הייתי בקיץ הקודם? מה עשיתי? מה רציתי? מה דמיינתי? לאן חשבתי שאגיע? מה אכלתי? איך התלבשתי? איפה ישנתי? את מי אהבתי? את מי לא אהבתי? מה היה לי קשה? מה סיפק אותי? איפה עבדתי? מה למדתי? מה חשבתי ש...

יש לי גוש בגרון. כמו שלאנשים יש נזלת בגלל הפריחה... לי יש גוש בגרון. 

מה זה? זה חוסר איזון הורמונלי? זאת נוסטלגיה מוגזמת? 

אני מרגישה ששום דבר לא נכון.

אמא שלי דורשת ממני להפסיק לעשות מעצמי קרבן. היא אומרת שמאז שאני קטנה אני נושאת איתי עלבון, זוכרת ורושמת הכול. היא אומרת שהעלבון הוא חטא, כשם שהשנאה היא חטא והכעס הוא חטא. היא אומרת שבמקום להצטער על דברים שטרם התרחשו, עליי להודות על הדברים הקיימים. ואני חושבת לעצמי, הרי אני אומרת 'מודה אני' בכל בוקר... והיא דורשת שאשים לב לצירופי המקרים הנעימים בחיי: האוטובוס שבדיוק הגיע כשאני מאחרת, השקל שמצאתי שהיה חסר לקפה, הילד של השכן שנוכחותו הזכירה לי להעיר את אחי... אם הם עוזרים לך בדברים הקטנים, איך את מעזה לא לסמוך עליהם שיעזרו לך למצוא את מקומך בעולם הזה? שיעזרו לך להגיע לאן שאת רוצה וצריכה... (ב"הם" היא כמובן מתכוונת לשילוש הקדוש ולמלאכים, אבל זה הרי לא רלוונטי לשורה התחתונה:).

כשחזרתי הביתה היה לי חשק לסדר ולארגן הכול מחדש. בארון הבגדים מצאתי מלאך קטן שפעם היא קנתה לי כשעברתי לירושלים. חייכתי לעצמי והודיתי ל"הם" שיש לי כזאת אמא חכמה. ושיש לי בית יפה, ועבודה טובה, ואנשים אהובים ואוהבים בחיי, ואת האשה הכי יפה, הכי מבריקה, הכי מוכשרת ומקסימה שקיימת בעולם הזה.

ומה אכפת לי בעצם מכל השאר?