"את יודעת, אני לא כל כך אוהבת את הקטע הזה של ברכות בחתונות" היא אמרה, "אבל עכשיו ממש בא לי לברך אותך". חמישה ימים מהחתונה שלה, אנחנו נמצאות במרחק של קילומטרים על גבי קילומטרים, בוכות אחת לשניה בטלפון מקרטע על מצב הזוגיות שלה. ותחושת ההתעלות שאנו חוות היא מעבר למילים הכתובות.
לפעמים כשאני מציעה לה פתרונות מסוימים, היא שוללת אותם על הסף וממשיכה הלאה. הפעם הצעתי משהו, היא הייתה בדממה, ואחר כך הוסיפה על שתיקתה "כן, זה נכון". וידעתי שלא יכלו מילים נכונות יותר ליפול לחיקי.
אנחנו הרבה פעמים אומרות לעצמנו שאנחנו מוכרחות ללמוד לדבר- בני הזוג שלנו לא יודעים לקרוא מחשבות והציפיה שלנו מהם (כמי שחיים איתנו כבר שנים) שיידעו כיצד להגיב/לדבר/להכיל/לאהוב אותנו בסיטואציות מסוימות... היא מעבר ללא מציאותית. אבל תוך כדי הלימוד העצמי כיצד לדבר (יותר נכון, יותר בבירור, יותר באופן כזה שקולנו יישמע), אנחנו שוכחות שעבודה לא פחות חשובה היא הלמידה כיצד להקשיב. כן, גם כשאנחנו נסערות ובוכות ובועטות, אנחנו חייבות ללמד את עצמנו כיצד להקשיב לצד השני, להכיל אותו באותה מידה, לאהוב אותו, ולהיות בכוונה תמידית לשים את טובתו לפני טובתנו.
"אני מאחלת לך שאנשים יתיחסו אליך כמו שאת מתיחסת אליהם" היא אמרה. היא בדמעות ואני בדמעות. "את מיוחדת, והיחס שלך מיוחד, ומגיע לך לזכות בזה גם".
המילים שלה הדהדו את דרכן אלי, והחזירו אותי אט-אט למציאות. דווקא לא כי אני נוטה להלקות את עצמי וכעט גיליתי שאין סיבה, אלא כי זאת ההוכחה הניצחת שתמיד יש עוד עבודה לעשות. אני לא מספיק נחמדה, אני לא מספיק לבבית, אני לא מספיק טובת לב, ותמיד-תמיד יש עוד עבודה על המידות שצריכה להתקיים.
והיא המשיכה "לפעמים כשאני יודעת שנעלבת ממני, אני ממש כועסת על עצמי, כי אני יודעת שלא מגיע לך... לא מגיע לך שאגרום לך להרגיש כל כך רע". אבל אני לא נעלבת הרבה, ואם העלבון בכל זאת משיג אותי הוא מהר מאוד מתחלף בידיעות שאני סומכת עליה ושלעולם אין בכוונתה להרע לי.
היא עושה אותי אדם טוב יותר, ובכך בעצם היא מגשימה את המילים של עצמה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
קפקא הקטנה