אמיתות.

השעה כבר הייתה מאוחרת, אבל לא מדי. מעט אחרי ארוחת הערב, המקלחות וההשכבה, השתרר לפתע שקט כזה בין כותלי הבית... שקט שקשה לתאר איזו הקלה הביא עימו. 
מסוג השעות בהן ברור שמוטב היה לך לו היית במיטתך, מכורבלת היטב על ידי בת זוגתך, הוגה חלומות ורעיונות מתוך שינה. אך על אף כל אלה, את אינך מסוגלת לבצע את הפעולות הפשוטות מכולן: להתפשט, לצחצח שיניים, לזחול את מתחת לשמיכה...
את מתיישבת מול מסך הטלויזיה, משום שזה הדבר היחיד שמאפשרת לך העייפות לעשות, וכמו נמוגה אל תוך הזיה ממכרת שאינה מרפה ממך.  

היא כבר התבייתה על איזו תכנית בערוץ הראשון, כשהתיישבתי על ידה. גבה היה כפוף על פי צורת הספה, רגליה על שולחן הקפה הקטן, וידה הונחה עליי בתנועה אוטומטית ברגע שהתיישבתי, כשהיא מפנה לי מקום להתכרבל בתוכה. כמה נעים, חשבתי, להיות קרובות כל כך בצורה פשוטה כל כך, להיות מסוגלות לשבת באותה התנוחה ממש בלי לזוז. 
מהופנטות על ידי צלילים עמומים ופרצופים זקנים, דיונים על מלחמות ושלום, פוליטיקאים ומפקדים לשעבר בצבא ובמוסד - כלל לא שמנו לב לקטנה שהתגנבה בעורמה אל מחוץ לחדרה, ובשקט-בשקט עשתה את דרכה לכיווננו, עולה על הספה ומתקפלת מאחוריי כשרק ראשה מציץ לכיוון המסך.
"אמא" היא אמרה לפתע, כמו מגיחה משום מקום. "אמא", הסתכלתי לראות והותפעתי לגלות אותה מכורבלת לידי. האשה שעטפה אותי עכשיו לא שמעה, ורק אני הסתכלתי עליה, על הקטנה הזאת, שהשאירה את אחותה הקטנה יותר לישון לבד. עיניים גדולות וחכמות בהו בי עכשיו, עיניים המבקשות שיכירו בנוכחותן. הסתכלתי עליה, עירנית ורצינית עד כמה שהייתה, וחשבתי לי כמה משונה הדבר. הלוא השכבנו אותן לפני שעה אחת בלבד, וכבר מצאה את דרכה החוצה? היתכן שכלל לא נרדמה? היה נדמה לי ששתיהן ישנות כשעזבתי את החדר. ואולי חלומות רעים פקדו את שינתה, ולכן הייתה צריכה להיחלץ מתוך מיטתה. ועוד חשבתי שמשונה שלא התעוררה בבכי, אם באמת היו אלה חלומות שדחפו אותה אלינו...
עטופה בעייפות של הלילה, כשאני בוהה אל החלל ותוהה לתומי, לרגע הצלחתי לשכוח שהיא עוד שם. 
"אמא" היא אמרה שוב, מעירה אותי מתוך חלומות בהקיץ, "זה משעמם".