"תמיד הכול קשה איתך!" דפקתי על השולחן וקמתי בהפגנתיות.
היא אמרה משהו על האופי הקפריזי שלי ואני עניתי "ככה את אוהבת אותי, לא? שאני לא נכנעת לך בקלות". נשענתי בגבי על צדה החיצוני של דלת הכניסה, דלת ירוקה צבועה בצבע שמן שהקיץ הפך לדביקה מעט, הכתפיים נדבקו אליה אבל הרגליים פסעו צעד וחצי קדימה, האגן חשף שתי עצמות בולטות. את החולצה שגם כך הייתה קצרה, הרמתי מעט עד שהציצה הבטן והטבור חייך. הכול כשהמבט שלי נוקב ולא מרפה ממנה ועוקב אחר כל תנודה.
היא קמה גם כן, ניגשה אליי ודפקה בכף ידה על הדלת בצמוד לאזני. רעש מחריד הקפיץ אותי בבהלה. איזה אקט אלים, חשבתי לעצמי. פתאום לא זכרתי אותה גדולה כל כך. הופתעתי מהגובה שלה, מגודל החזה שכמעט נצמד לשלי, מהמבט המשועשע, כאילו זה הכול משחק בשבילה יותר משהוא משחק בשבילי.
אחר כך היא אמרה משהו שלא הצלחתי לשמוע. היא נצמדה אליי יותר, ומאחר והייתה גבוהה בחצי ראש לפחות, מבטה היה מאחוריי והנשימה בתוך אזני. כשרצתה להישיר מבט, גופה כמו שחרר את גופי מאחיזתו, וכשהרכינה ראשה, עשתה זאת כל כך צמוד אלי עד שאפה נגע בלחיי.
היא שחררה. ביד אחת היא פתחה את הדלת שמאחוריי, ובשנייה החזיקה בעדינות באגן שלי כדי שלא אעוף אחורה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
קפקא הקטנה