אני מוצאת עצמי שוקלת עוד ועוד את הגורם המשותף.
מהר מאוד אני מגיעה לקב"ה, ואני מחליטה שאין אנו צריכות לקרוא לו בשמו על מנת להאמין.
את תאמיני במשהו שנקרא טבע, ואני אאמין במשהו שנקרא אלהים. ושתינו נהיה שמחות מאוד.
אלא שגם כאן יש חוסר הסכמה מובהק.
"יכול להיות שחילונים לא מאמינים באלוהים, אבל הם כן קשורים מאוד לאדמת ארץ ישראל, והרי שגם היא ניתנה מהשם" אני אומרת בפה מלא, שמחה על שמצאתי הצדקה לחילוניות שלנו. "שווה לבדוק" הוא עונה לי בבטחון רב "אם אולי זו עבודה זרה".
הוא מבטא את המילים עבודה זרה, ואני כבר מרגישה איך הלב שלי צונח.
הוא ממשיך בנימוק שלו, אבל אני כבר לא מקשיבה. אין צורך, אני חושבת. הכול כבר ברור ונשלם, ואני מסכימה.
על שום מה ולמה דווקא האדמה הזאת?
כי גדלנו כאן, והתחנכנו על אהבת הארץ, וכל קרובינו וחברינו חיים פה, וזו שפתנו היחידה.
זה לא מספיק טוב. ועוד למה? למה אנחנו בוחרים בכל פעם מחדש למות בשביל האדמה הזאת, ומקדשים אותה יותר מכל דבר אחר? מאיפה הצורך ההזוי הזה להיאחז בה? איזו זכות קיום יש לנו כאן יותר מלאחרים?
אם אין לנו הידיעה המוחלטת שיש מישהו גבוה מאיתנו שהבטיח אותה לאבותינו, שנתן לנו אותה עם ספר חוקים, שאוהב אותנו, ומחזק ידינו, וכואב את כאבנו... אז הניסיון שלנו להחזיק בה הוא חסר משמעות לחלוטין.
וכן, אולי למות על קדושת הארץ זו עבודה זרה כשאין שום דבר שעומד מאחוריה, וזאת שאלה שראוי שנשאל.
המחשבות האלה מכאיבות לי וטורדות את מנוחתי.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
קפקא הקטנה