גיליון 5 ספרותון

מה היה בגיליון?

- לקרוא או לקרוע

- מדור הציטוטים

- אתגר כתיבה

- ניגרים מהמגירה

- הסיירת

- מדור עצות

- סיפורים בהמשכים

- על הניר ועל המסך

- הידעת שיש מדור כזה?

- הודעות

לקרוא או לקרוע

פרטים על הספר: התלבלבות מאת שרון קריץ'

ביקורת: הספר מספר על ילדה שיש לה למשפחת לא מעט בעיות. לאביה אין מקום עבודה קבוע כל כמה חודשים

הם עוברים דירה. אחיה הסתבך ונכנס לבית הכלא. כאשר אחותה הגדולה (בת ה16) מולידה תינוק הדודים של

 הילדה לוקחים אותה לפנימייה שהם מנהלים בשוויץ' בניגוד לרצונה של הבת (אבל האימא אישרה להם לעשות

 כך). הספר הוא כמו יומן על החיים של הילדה בשוויץ'. אני אהבתי את כתיבתה הקלילה והכפית של הסופרת,

אהבתי את כך שהספר נראה מאוד מציאותי. קצת היה חסר לי מתח בספר, וזה איכזב.

לקרוא או לקרוע? לקרוא מינוס (4 כוכבים)

שם הספר: בת העשן והעצם.
שם הסופר: לייני טיילור.
מספר עמודים: 395 עמודים.

מאת: אני וזהו

תקציר: לקארוּ, סטודנטית לאמנות בת 17, שחיה בפראג היפהפייה, יש משפחה משונה ביותר. ברימסטון, למשל,

שמשמש לה אב, הוא דמות מסתורית, חלקו אדם חלקו חיה. הוא מטיל עליה לבצע מטלות מחרידות ברחבי

העולם כולו. בכל פעם שהיא חוזרת לחנות המאובקת שבה מתגוררים ברימסטון, ושאר בני משפחתה, איסה,

טוויגה ויאסרי, שגם כל אחד מהם מורכב מחלקי בעלי חיים שונים, הם מקבלים אותה בזרועות פתוחות. ובכל פעם

מחדש קארו מנסה לדלות מהם מי הם ומי היא, אבל הם מסרבים לספק תשובות לשאלותיה. ואז, במהלך אחת

 ממשימותיה, בשוק הצבעוני של מרוקו, נתקלת קארו לראשונה בחייה במלאך.

המפגש הזה משבש את חייה ואת חיי בני משפחתה, ומוביל לשרשרת אירועים שתחשוף את משימתם

 המסתורית - ואולי גם את זהותה של קארו עצמה. בדרכה אל האמת היא תיאלץ לגלות פרטים מטרידים על

עברה ועל כל מי שהיא אוהבת - וכל מה שהיא מעזה להאמין בו יועמד בספק.

ביקורת שלי: הספר מומלץ מאוד, אחד הספרים האהובים עליי ביותר, יש עוד הרבה מקום לספרים הבאים,

 העלילה מורכבת כמו פאזל, שכל פעם אתה מקבל עוד חלק ועוד..ההתחלה קצת לא קשורה,אבל ההמשך ממש

יפה :)

לקרוא או לקרוע: לקרוא!

מדור הציטוטים

מאת: הריט

"אנשים מבוגרים אינם זוכרים איך זה להיות ילד.

גם אם הם טוענים שכן.

הם כבר אינם יודעים זאת. האמן לי.

הם שכחו הכול.

כמה גדול נראה להם אז העולם.

כמה קשה היה להם לטפס על כיסא.

איך הייתה ההרגשה להסתכל תמיד למעלה?

שכחו.

הם כבר אינם יודעים זאת.

גם אתה תשכח.

לעיתים המבוגרים מזכירים כמה יפה היה להיות ילד.

הם אפילו חולמים לחזור ולהיות שוב ילדים.

אבל על מה הם חלמו כשהיו ילדים?

האם אתה יודע?

אני חושבת שהם חלמו להיות סוף סוף מבוגרים."

מתוך מלך הגנבים

אתגר כתיבה

מאת: הריט

הסתכלו בתמונה:

הדמות נראית קצת מוזר, מצד אחד היא לבוש בבגדים חגיגיים ומצד שני הגרביונים שלה קרועים ויש לה דם.

כתבו מה קרה לדמות, איך זה קרה ואם אתם רוצים גם את המשך הסיפור, אתם יכולים לכתוב שהיא סתם קיבלה פצע

או משהו הזוי לגמרי העיקר שהיה כיף לקרוא את הסיפור.

ניגרים מהמגירה

היצור

מאת: ג'ן

הוא לא היה גדול במיוחד. צורתו הייתה משונה בעיני, לא מפני שלא ראיתי את צורתו קודם לכן, הרי היא לא הייתה שונה בהרבה מצורת אדם רגילה, אלא מפני גודלה הזעיר ועיניה הזהובות. לא היה שיער על קרקפתו של היצור, שלא ידעתי כלל להגדיר.

הוא עמד על כף ידי, זרועותיו שלובות, ונעץ את מבטו בפני.

"האם נשללה ממך יכולת הדיבור?" שאל, קצר – רוח.

נדתי בראשי לשלילה, לוטשת בו את עיני. מעולם לא ראיתי כמוהו קודם לכן.

"אם כך, מדוע אינך עונה?"

"הדבר פשוט מעט... משונה," מלמלתי. "מה אתה?"

הוא נראה פגוע. "לא מה, אלא מי. שמי הוא אופיל, תודה לך. ואני חשבתי שהעולם הזה מורכב מיצורים תבונתיים!"

"אני מצטערת, אופיל, אבל מעולם לא ראיתי יצור כמוך!"

"אינני יצור! אני אדם!"

"אדם? אבל הבט בהבדל הגדלים! והעיניים הזהובות..."

"אני אדם אחר. עולם אחר. תרבות אחרת. התפתחות אחרת." הוא התיישב על כף ידי, נינוח לחלוטין. "את וודאי מכירה את העולם ממנו באתי. הוא ידוע מאוד במרחב שלנו."

"עולם?"

הבעת פניו הפכה מזועזעת. "העולמות! וודאי שמעת עליהם פעם! היקומים הדחוסים..." משראה את הבלבול על פני, התייאש. "חשבי על העולם שלך. היקום בו את חיה הוא אינו היקום היחיד. ישנם אינספור עולמות, אינספור יקומים, כולם צפופים, כולם דחוסים זה לצד זה, ובנקודות מסוימות נפגשים ומשתלבים זה בזה. העולם שלי קרוב מאוד שלך, מסתבר. נקודת המעבר ביניהם נמצאת כאן! בידיה של נערה חסרת ידע!"

"כלומר... הדבר חשוב?"

"וודאי שזה חשוב! אם העולם שלך יכול להסתיים כאן, וכאן נמצאת נקודת מעבר, האחריות מוטלת עלייך, ואת אינך יודעת אפילו את היסודות!"

שתיקה השתררה. העיניים הזהובות נעצמו. כשנפקחו, לאחר דקות ארוכות, היה צבען אדום בוהק. "אני מניח שאאלץ לדווח לממונים עלי שהנקודה הזו אינה בטוחה."

"כלומר, ישנן נקודות נוספות?"

הוא נאנח. "אמרי לי את. אם ישנם אלפי, מיליארדי עולמות, ולכל אחד מהם נקודת מפגש עם כל עולם הנמצא בסמוך לו, כשהעולמות צפופים וצמודים, דחוסים זה לזה במרחב. הייתכן שזו תהיה הנקודה היחידה?"

צורתו עדיין הייתה משונה, אך כעת ראיתיו באור שונה. אם יש בידיו מידע שעוד לא התגלה... אם אוכל אני לעבור לעולמו שלו...

הגיתי את השאלה האחרונה בקול, והוא חייך.

"כפות רגלייך הגדולות עשויות להחריב מחצית מבתינו, וקולך הרם יכול להישמע בעיר שלמה. אם נמצא מקום גדול מספיק בו תוכלי להציב את כפות רגלייך..."

"אם כך, התשובה היא כן?"

חיוכו התרחב, אך הוא הנהן.

"אם תימצאי מתאימה למעבר, מדוע לא?"

"מתאימה? לא כולם יכולים לעשות זאת?"

הוא נד בראשו לשלילה. "רבים אינם יכולים לעמוד בלחץ המעבר. הם יתפוצצו, פשוט כך."

הרעיון היה מזעזע בעיני. לא יכולתי להימנע ממחשבה על הפיצוץ שיתרחש, אם יתרחש, כשאנסה אני לעבור. לא יכולתי להימנע מהקשבה ליצור המשונה שעמד על כף ידי, ולדברים חסרי ההיגיון שאמר.

"תוכל לדווח לממונים עלייך מה שתרצה," הנחתי אותו בחזרה על הרצפה. הצל שהטלתי עליו היה גדול בהרבה מגודל גופו שלו, בגלל השעה המאוחרת. "אבל אל תחזור. אני לא רוצה להיות מעורבת במעשיות הללו. תוכלו למצוא לכם נקודה אחרת, דרכה תעברו, אבל העולם הזה לא יקבל זרים בברכה."

-

רוצים לפרסם סיפור? כתבו לנו בתגובות! 

הסיירת

מאת: הריט

המדור הזה זה בעצם סיקור של שלל ביקורות ודרוגים על ספרים שונים. כאן אני אסקור דעות שונות על ספרים שונים.

אלה לא הדעות שלי, אלה דעות של הרבה אנשים.

הספר הראשון שאסקור הוא:

תיכון לילה מאת סי ג'יי דוהרטי

דרוג: 4 כוכבים

דעות טובות:

הספר מותח

הספר קליל

דעות שליליות: 

העתקות מספרים שונים

התחלה משעממת

המלצת הקוראים:
אל תתייאשו בפתיחת הספר, זה משתפר בהמשך!

איזה ספרים אתם רוצים שנסקור?

מדור הדיונים

מאת: הריט

האם צריך לפרסם על כריכת הספר לאיזה גיל הוא מיועד?

נמקו והסבירו!

האם יצא לכם פעם לקרוא ספר שלא מיועד לגילכם? מה קרה?

מדור עצות

מאת: הריט

פה אני אתן עצות לאייך נותנים שם למשהו שכתבנו.

אני אתן דוגמא על ספרים שונים כדי שתבינו:

משחקי הרעב- סביב משחקי הרעב כל העלילה מתרחשת בספר לכן אם העלילה בסיפור שלכם מתרחשת בתחרות אפיה אז השם של הסיפור יכול להיות "תחרות האפייה".

שם כזה מומלץ לסיפורים שמתרחשים במקום מסוים או סביב נושא מסוים.

הארי פוטר- הדמות הראשי בסדרה הארי פוטר היא הארי פוטר. אם בסיפור שלכם מדברים על דמות אחת הרבה או יש דמות ראשית אחת זה רעיון טוב ששם הסיפור הייה שמה של דמות כזו. אם יש לכם חבורה של גיבורים כמו בשביעייה הסודית אפשר שהשם של הסיפור היה על שם החבורה.

13 האוצרות- שם הספר יכול להיות על פי משהו שאנחנו מגלים מה הוא רק בסוף או באמצע. תשתדלו שאם אתם נותנים שם כזה לא היה קל לגלות מה יקרה בסוף.

מפוצלים\מחוננת- השם של הסיפור יכול להיות על פי תופעה שמתרחשת בספר.

אני אתגבר- השם של הסיפור יכול להיות משהו שהגיבור\גיבורים רוצים להשיג, רצוי שזה היה משהו שנדע בהתחלה.

ג'ימס והאפרסק הענק- השם של הסיפור יכול להיות משהו שישך למישהו והמישהו והמשהו האלה חשובים.

סיפורים בהמשכים

(לפרקים הקודמים לחצו כאן)

לבירנית

פרק 2+3

מאת: הרמיוני

פרק 2

באותו הרגע גררו אותי. גררו אותי, כשאני מביטה אל עבר האופק, אל הנקודה שבה היא נעלמה מעיני.

קשרו את ידי בחבלים עבים, כדי שלא אברח.

ניסיתי לעכל את העובדה שאני הולכת להיאכל על ידי המינוטאורוס.

דמעה אחת קטנה, התחמקה מעיני, ונזלה על פניי.

שמעתי אותה נוקשת ברצפה.

"אני מבין שאת עצובה," אמר לפתע קולו האכזר של שר המשמר המלכותי.

סגרתי את פי הפעור לרווחה, והשפלתי את ראשי כלפי מטה.

"למען האמת, אני מוכנה לכול," מחיתי בקול שקט.

"אני מאמין לך..." אמר וצחק צחוק אכזר.

הרמתי את ראשי לכיוונו.

הוא הרגיז אותי. ראיתי את הלעג בעיניו.

הבטתי בקו האופק, בנקודה שממנה נעלמה מעיני מירנדה בעיניים יוקדות. 

תלתלי החומים התנופפו ברוח השקיעה.

"שניכנס?" שאל בקולו ה 'מנומס'.

לפני שהספקתי לענות גררו אותי החיילים לכיוון הארמון המלכותי הגדול שעמד לו בפינה.

הבגדים שלי לא התאימו למקום. כלל וכלל. בכל מקום היו פסלים ותמונות, ספות רכות וכל דבר אחר. לפתע דחפו אותי לתוך חדר שינה. חדר שינה, ולא מרצפת שינה, או מזרון שינה. חדר שינה. מלכותי.

התירו את החבלים שקשרו את ידי זו לזו.

חיכיתי לקבל אישור להיכנס לחדר היפהפה הזה.

"החדר הזה שלך. לפחות עד שתיכנסי ללבירינת," אמר אחד החיילים וחברו צחק.

לא יכולתי לכעוס אחרי שראיתי את החדר הזה.

העדפתי להתקלח לפני שאכנס לסדינים הרכים והעדינים.

ביקשתי מאחת המשרתות שבחדר למלא לי אמבט.

הורדתי את הברדס ואשפת החצים,  וזרקתי אותם על המיטה הגדולה.

באותו הרגע בדיוק עברה לי בראש המחשבה על להרוג את חיילי המשמר עם החצים. אבל אני חושבת שכך רק אגדיל את הסיכויים שאשלח למבוך. וזה יהיה רק בזבוז חיי אדם. לא צריך להרוג ללא כל סיבה מוצדקת. זה מזעזע שאני הולכת להישלח ללבירינת.  אבל השלמתי עם העובדה, ועכשיו רק נותר לי לחכות עד מחר, עד שאכנס לשם. עד אז- אני מתכוונת ליהנות מהמותרות בארמון.

אני צוללת את לתוך האמבט החם, ומותירה אחריי את הזוהמה של השנתיים האחרונות. הפעם האחרונה שהתרחצתי. בים. ולא באמבט ריחני.

אני יוצאת מהאמבט לאחר דקות ארוכות, ולובשת שמלת קטיפה ירוקה שהמשרתת מגישה לי. הבד נח על גופי ברכות שלעולם לא חשתי. לעולם לא לבשתי... משהו כל כך רך.  הבדים האלו יקרים. בזה הייתי בטוחה. אבל לא הייתי בטוחה שהמציאות הזאת אמיתית. בדים כה רכים. אמבט כה חם. האם המציאות הזו באמת קיימת? ואיך לעולם לא חשבתי על מה שקורה ל"נבחרים" ללבירינת? איך זה?

אני לובשת את הבד הרך בזריזות, ומביטה במראה.

המשרתת סוגרת לי את המחוך בגב. הבד הרך משתפל בגלים ישרים אחרי הברכיים, והשרוולים הארוכים רחבים.

המשרתת קולעת את שערי בצמה, וכורכת אותה על ראשי. היא שוזרת בצמה פרח לבנדר ריחני אחד.

היא מוציאה איפור. אודם אדמדם וצללית בהירה.

"למה אני צריכה להתלבש חגיגי כל כך?" שאלתי.

המשרתת התלבטה אם לענות לי או לא.

"יש סי...סיבוב ב...בכרכרות. וא...ארוחת ערב. המלך יראה את מ...מי ש...שולחים השנה. וגם היועצים ש...שלו."גמגמה.

"אנחנו צריכים להפגין רושם ראשוני למקרה אבוד שנצליח לצאת מהמבוך," השלמתי אותה, בלי לגמגם.

היא הנהנה.

"אני לא אפגע בך. האמת שאני מחפשת חברה עכשיו," הודיתי וחייכתי חצי חיוך לאחר שחשתי שהיא מפחדת ממני.

"אני יו... יודעת שלא תפגעי בי. אני רק לא רוצה... ל... להיפגע כש... תמותי," הכרחתי אותה לומר את המילה האחרונה.

"הבטחתי שאחזור," אמרתי.

"אבל..." אמרה.

"אני יודעת שזה בלתי אפשרי. אבל אני אהפוך את זה לאפשרי. בשביל מירנדה," אמרתי.

"קחי את זה," אמרה, והוציאה מכיסה מצפן מברזל.

"אומרים שהיציאה מה... צפון. זה יעזור לך. מותר לך להביא איתך מה שאת רוצה ללבירינת," אמרה.

"תודה. מה שמך?" שאלתי.

"אורן. את דיאנה. הודיעו עלייך בטקס הבחירה היום." אמרה.

הנהנתי בראשי לחיוב, וחשבתי על הגלגל המסתובב, שנושא את שמותיהם של כל הנערים באתונה. לפחות רובם. אבל בעיקרון, אין חוק שאומר שאסור לקחת קטינים. ולכן הייתי חייבת להחליף את מירנדה, מתוך חובתי האישית.

היא הגישה לי זוג סנדלי עור חומים, ובזמן שנעלתי אותם, איפרה אותי.

היא הזדנבה אחרי כשהלכתי במסדרון, אחרי השומרים אל עבר חדר האוכל. לא שמתי לב שלא אכלתי היום דבר, וזה גרם לי כמעט להזיל ריר.

התיישבתי בכיסא מרופד ורך, מול שולחן עמוס וגדוש כל טוב. אפילו... יין היה שם. יין שנראה לי משובח. אולי הוא נראה היה לי משובח כיון שלעולם לא ראיתיו, כשאני יודעת שאני יכולה... לטעום.

"בתיאבון, נבחרים," אמר לפתע המלך, שישב בראש השולחן. הוא סימן לאחד המשרתים למזוג יין לכוס היין הענקית שלו, העשויה זהב, ומשובצת יהלומים. הבטתי סביב, וראיתי שבכל מקום יש פרחים. סחלבים. סחלבים.

הבטתי בטפטים המרהיבים בחדר, בזמן שאחד המשרתים מילא את .ספל היין הכסוף המשובץ יהלומים ביין שהתיישן לו כמה שנים טובות.

"לחיים! " אמר המלך וצהל.

הרמתי את הכוס, ללא שום חיוך על שפתיי, ולגמתי לגימה פצפונת. התאפקתי שלא לירוק את המשקה.

בלעתי את הלגימה הפצפונת, והחלקתי אותה במורד גרוני. היא מיררה את הטעם שלא היה לי בפה.

העמסתי על צלחתי קצת מכל דבר. לחמניות, סרטנים, דגים, סלטים, גבינות. הכל.

האוכל שהוגש היה נהדר. ראיתי את המלך מזווית עיני שותה עוד כוס שלמה, ועוד אחת, ועוד אחת.  הוא שתה בלגימה חת עוד כוס שלמה, שחצייה נזל על סנטרו וחולצתו. הבטתי קדימה לאחר שהתפקעתי במזון, ובטני כבר התפוצצה.

פניתי לנער שישב לצדי. שערו היה חום כהה, ועיניו ירוקות. הוא נראה מבוהל למדי. האמת שמבוהל כמו שאר הנערים.

"מה שמך?" שאלתי.

הוא הביט בי, מפוחד, וענה. "פביאן,"

"אני לא אפגע בך. למען האמת, אני מחפשת חברה." אמרתי, ותהיתי מדוע כולם מפחדים ממני. אולי משום שגנבתי כיכר לחם?

הוא הנהן, ונראה שהוקל לו.

"מה שמך? לא ראיתי אותך נבחרת. איך נבחרת?" שאל.

"אני אתחיל בזה ששמי הוא דיאנה. אתה שואל איך נבחרתי? זה כבר סיפור ארוך..." אמרתי.

"אני אוהב לשמוע סיפורים ארוכים," התחנן.

"לא," אמרתי בנחישות. רק זה חסר לי. שידע ש... גנבתי.

"בבקשה?" התחנן, ועל פניו נראתה הבעה שלא יכולתי לסרב לה.

"טוב." נכנעתי. "אבל תבטיח שלא תחשוש ממני," אמרתי.

"מבטיח שלא אעזוב אותך," הבטיח משהו אחר. משהו ששמחתי שהבטיח.

"אני... נתפסתי. בשעת גניבה. גנבתי כיכר לחם," אמרתי.

"למה גנבת?" התעניין, ושמעתי סלידה בקולו.

"בבקשה! אל תשנא אותי עכשיו! אני מתחננת! אחותי נעלמה מעיני לעד, בבקשה! עזור לי!" התחננתי.

"למה גנבת?" שאל.

"רעב." עניתי קצרות, ונימת קולי נשמעה כועסת.

"אני מבין אותך." אמר והרכין את ראשו.

"בן כמה אתה?" שאלתי.

"ארבע עשרה," ענה. "ואת?" שאל.

"חמש עשרה." עניתי.

"אל תדאג. הבטחתי לעצמי שאצא משם. אני אוציא אותך איתי." אמרתי.

"איך את אמורה לצאת? זה בלתי אפשרי," אמר.

"אני... אמצא דרך," אמרתי. "זה לא יכול להיות שיש מבוך, בלי יציאה." אמרתי.

"אחותי הגדולה נבחרה. לפני שנתיים. ו... היא... נאכלה," אמר, ונדמה היה לי שראיתי דמעות בעיניו.

הנחתי את כף ידי על ידו בזהירות. "יהיה בסדר. אני מבטיחה לך שלא אתן ל... מינוטאורוס לחסל אותך," אמרתי.

"אז אנחנו נהיה ביחד?" שאל.

"כן," עניתי במהרה. הקלה עליי העובדה ש... שיש כאן מישהו לצדי, אז מיהרתי להבטיח הבטחות. לעולם לא היו לי חברים בגילי לפני כן. אולי בעצם כן. חברה אחת. שנבחרה לפני חמש שנים. מיטשל. היינו בנות עשר. גם לה הייתה אחראיות על המשפחה שלה. היינו גונבות יחד. היו פעמים בודדות שיצאנו לצוד בחולות. אבל בקושי. ואז, ברגע אחד, היא נבחרה.

לפנייה ואחריה לא היו לי חברים אחרים. לא למדתי בבית הספר. למדתי לבד. למדתי לגנוב. למדתי להתחמק. למדתי להרוג. למדתי לטפס. למדתי לברוח. למדתי. לבדי.

הגישו פירות לקינוח. ענבים, אגסים, שזיפים, אפרסקים, בננות, תפוחים, אבטיחים. אכלתי הרבה.

כשלא יכולתי לאכול יותר, פניתי לנערה בעלת תלתלים בלונדינים ארוכים, ועיניים תכולות כמי הים,  שישבה לצדי.

"הי," אמרתי.

"הי," אמרה.

ניסיתי לפתח שיחה. "מה שמך?" שאלתי.

"ארין. ושמך?" שאלה.

"דיאנה. אני מנחשת שנבחרת, נכון?" שאלתי.

"לא. לא נבחרתי. נמכרתי." אמרה בעצב.

"למה את מתכוונת?" שאלתי.

"היחסים שלי עם אבא שלי נוראיים... ו... אין כסף למשפחתי. אין לנו משכורת למזון, ו... אני מעמסה," אמרה והשפילה את מבטה.

"את לא מעמסה!" כמעט צעקתי מכעס בלתי נשלט כלפי אביה. איך הוא מעז לומר זאת ל... לבת שלו? איזה מין אבא זה?

"אני כן," אמרה, ודמעה נזלה מלחייה. היא הפנתה את ראשה.

"תביני, שיש לך זכות לחיות! כמו כל אחד אחר כאן!" כמעט צעקתי עלייה.

היא הביטה בעיני. "את באמת חושבת ככה דיאנה? כל חיי אמרו לי כמה אני נוראה, ושאין בי תועלת. את באמת חושבת שיש סיבה ל... קיומי?" שאלה, וניגבה את הדמעה מפנייה.

"אני לא חושבת. אני בטוחה," אמרתי, וחייכתי אליה חיוך מעודד.

היא חייכה, ונראתה מרוצה. "זאת הפעם הראשונה שמישהו אומר לי שהוא... חושב שאני... אדם," אמרה וחיוכה גדל.

"ההורים שלך נוראים," אמרתי.

"גם שלך?" שאלה.

"מה פתאום!!!" כמעט צעקתי. ההורים שלי היו נושא שהיה רגיש לי.

"איך הם?" שאלה.

"מתים," עניתי, וניסיתי לעצור את הגוש הגדול שאיים לפרוץ החוצה.

"זה נורא!" אמרה, וההבעה השמחה על פנייה השתנתה בין רגע להבעה דואגת.

"אני לא צריכה שיזכירו לי את זה," אמרתי, וקמתי מן הכיסא.

"אני רוצה לחזור," אמרתי לאורן.

"כן גברתי," אמרה. שלחתי אלייה מבט זועף על איך שקראה לי.

"שמי דיאנה. ולא 'גברתי'," אמרתי בפנים חמוצות.

"רגע!" צעקה ארין.

היא תפסה בידי, ונעמדה. "אני מצטערת," אמרה. "מכל לבי," הוסיפה.

"זה בסדר. זאת לא אשמתך," אמרתי.

"בת כמה את?" שאלה.

"חמש עשרה." אמרתי. "ואת?" הוספתי.

"שלוש עשרה," אמרה.

"אנחנו חברות?" שאלה, ונדמה היה לי שכל כך הייתה זקוקה לחברה.

"כמובן," עניתי וחייכתי.

חיבקתי אותה בחוזקה, ויצאתי מהחדר כשאורן מזדנבת מאחורי.

"את יכולה לעמוד לידי, אורן," אמרתי.

"תקראי לי משרתת," אמרה.

"אני לא אעז," אמרתי. "יש לך שם, ואני אשתמש בו. ללא שום ספק." אמרתי.

"בבקשה, גברת..." התחילה.

"שמי הוא דיאנה!" אמרתי בכעס. "ולא גברת! וגם לא עלמה!" הוספתי בכעס. היום הזה גרוע. יותר מכל יום אחר. בעצם, כמעט כל יום אחר.

אני מחליפה לכותנת לילה רכה, ומוחקת את כל האיפור מפניי. אני נכנסת למיטה, בין הסדינים, ושוקעת בשינה.

פרק 3

התעוררתי חסרת נשימה, לאחר סיוט.

בסיוט, עמדתי באמצע שממה, כשלפני נמצאת מירנדה במרחק מה. וכל פעם שאני כמעט נוגעת בה, היא נעלמת, לאותו המרחק שהייתה בו קודם.

יצאתי מהמיטה, ויצאתי מהחדר, אל המסדרון הרחב. עליתי קומה, ועוד קומה, ולבסוף נעצרתי, והתיישבתי מתחת לאחד החלונות.

"הי!" לפתע קול חביב במיוחד הבהיל אותי למוות.

"הבהלת אותי! יכולתי לצרוח!" אמרתי בזעף אל פביאן, שעמד לו, מחייך מאוזן לאוזן.

"מצטער," לחש, והתיישב לידי. "גם את לא יכולה להירדם?" שאל.

"לא," לחשתי.

"אף אחד עוד לא הצליח לעבור את המבוך הזה," לחש.

"זה מאוד מעודד," לחשתי חזרה בנימה חמוצה.

פביאן צחקק.

"יש לך ניסיון ב... סוגי לחימה כלשהם?" שאלתי.

"לך?" שאל.

גלגלתי עיניים. "אין לך, נכון?" שאלתי.

"לא ממש, למען האמת," אמר והסמיק.

"זה בסדר," אמרתי. "רוב מי שהגיע לכאן לא יודע מ... החיים שלו?" אמרתי וצחקקתי.

פביאן נעלב.

"הי, רק צחקתי, אל תיעלב," אמרתי.

"טוב... אז יש לך סוג... לחימה כלשהו?" שאל.

"כן. אני... קשתית. אני חושבת שתסתדר עם פגיונות. תבקש מהיועצים לקבל פגיונות," אמרתי.

"איך את יודעת במה אני טוב? אפילו לא ראית אותי נלחם," אמר.

"זה... טוב, אתה תיעלב," אמרתי.

"בבקשה? את מנסה לומר שאני רזה וצנום מדי לסוגי לחימה קשים יותר?" שאל.

"סוג של," הודיתי, והשפלתי את ראשי על מנת שלא יראה שאני מסמיקה.

"אני לא נעלב. זה נכון," אמר, והשפיל את ראשו בעצב.

"היה משהו שעשית ב... חיים שלך, תחביב או משהו?" שאלתי.

"אני... טוב, אני... אה, כלומניק," אמר בבושה.

"אתה טוב בלהתחבר עם אנשים. אתה חברותי. בטוח יש לך מליוני חברים," אמרתי בניסיון לעודדו.

"את צוחקת? לא היו לי חברים בכלל. וחוץ מזה, מה זה יעזור לי? אני אהפוך לחברו הטוב ביותר של המינוטאורוס?" גיחך.

"לא. אבל אתה יכול להשיג בני ברית חזקים," אמרתי.

"אם יש כאלה בכלל," גיחך. "כולם צעירים ורזים. או צעירים ושמנים," אמר.

"מה חשבת? שיהיו זקנים?" גיחכתי.

"לא. אנחנו בברית, נכון?" שאל, ונראה קצת מבוהל לרגע למקרה שהתשובה שלי תהיה שלילית.

"כן," אמרתי.

"אבל תבטיחי לי משהו," אמר.

"כל דבר," מיהרתי לומר.

"אם אני אמות- תמשיכי ללכת. אל תעצרי לרגע. תצאי מהמבוך. אני רוצה שתצאי משם," אמר.

"אני אבטיח אם גם אתה תבטיח שלא תיכנס לדיכאון אם... אמות," אמרתי וצמרמורת עברה בגופי לאחר שאמרתי את המילה האחרונה.

"מבטיח," אמר.

"מבטיחה,"אמרתי, יודעת שאתחרט על כך. הישרתי את מבטי אל עיניו, שהביטו בי באמון מוחלט.איך הוא סומך עליי כל כך מהר? אף אחד, מלבד אימא ואבא המנוחים  לא בטח בי כך. אף על פי שאם לומר את האמת, אני שמחה שהוא מרגיש ככה.

"אתה סומך עליי?" שאלתי.

"כן." אמר במהרה ובביטחון. "ואת? את סומכת עליי?" שאל.

"לגמרי." עניתי.

התעוררתי בתוך הסדינים הרכים, ופחד מילא אותי כשיצאתי מהמיטה. היום. היום. היום זה- קורה.

זה הסוף. אני מרגישה שאני ממש יכולה... לגעת במוות העומד לו בפינה, מחכה לזמן המתאים לתקוף.

אורן הגישה לי את הקשת ואשפת החצים הישנה, של אבא. ואת הברדס. אחזתי בשרשרת הכסופה של אימא בזהירות, והתפללתי שנס יקרה, ואני לא אכנס לשם. אפילו קיוויתי בסתר לבי ש... שהספינה לכרתים תתהפך ונפטון יטביע אותנו.

לבשתי בזריזות את הבגדים שאורן הגישה לי, ומעליהם לבשתי את הברדס הכחול.

רציתי לעזוב. רציתי לברוח. להתעופף למעלה, אל השמיים התכולים, המטעים.  אבל כל זה היה בלתי אפשרי. כי כבר בחרתי בדרך אחרת.

נכנסתי לכרכרה, כשהנשקים שלנו בתא האחורי.

התיישבתי ליד ילדה קטנה, בעלת פנים תמימות. היא נראתה בת תשע בערך. כל כך קטנה, כל כך קלה. אוורירית. שברירה. ניגשתי אלייה.

"מה שמך?" שאלתי בחביבות.

"אלנה," ענתה והרכינה את ראשה במבוכה.

"ו... שמך?" שאלה במבוכה.

"דיאנה. את לא צריכה להתבייש. בת כמה את?" שאלתי.

"תשע," אמרה, והביטה בעיני בעיניי השקד החומות שלה.

"אני... בת חמש עשרה," אמרתי.

"את... לא היית בטקס. איך... נ... נבחרת?" שאלה.

"תפסו אותי," אמרתי והשפלתי את מבטי, נותנת לברדס ליפול על פניי.

"את היית הגנבת הזאת בשוק?" שאלה וחייכה חצי חיוך שובב.

"כן. תאמיני או לא, אבל זה לא כל כך טוב לגנוב," אמרתי.

"אז למה עשית את זה?" שאלה.

"רעב." אמרתי והבטתי בעיניה.

"לפחות הצלחת לגנוב משהו?" שאלה, וראיתי ניצוץ של אדרנלין בעיניה.

"גם את גונבת, נכון?" שאלתי, וחייכתי חצי חיוך.

היא הנהנה וחייכה חיוך ביישן, שגרם לתלתליה לבהוק. 

חייכתי בחזרה.

ראיתי מזווית העין שלושה בנים.  אפשר גם לומר בחורים.

"תראי אותם," לחשתי לה, וסימנתי בראשי בזהירות אל עבר הבחורים.

היו להם שרירים חסונים במיוחד, והם נראו כמו הבחורים האלו מהמשפחות העשירות, אלה שלא חסר להם כסף. אלה שחושבים שאנשים כמוני מפגרים.

"אני יכול לחסל את המינוטאורוס הזה," אמר אחד מהם, שהיה בעל שיער שחור מגולח קצוץ ושרירים שנראו כמו ברזלים. הוא הרים את ידו, והשוויץ בשריריו הגדולים.

"אני יותר חזק," אמר אחד שעמד בין השניים, ושריריו היו כפולים משל חבריו. שערו היה חום כהה, ועיניו אפורות.

הוא העיף לחברו אגרוף בכתף, שנראה לי כואב במיוחד. הזדעזעתי מתחת לברדס שכיסה את פני והבעותיי.

"אני הרבה יותר מסוגל לנצח מינוטאורוס מאתם," אמר השלישי בשגיאות.

שריריו היו מכווצים וקטנים יותר לעומת האחרים, אבל גם הוא היה שרירי. לפחות מספיק שרירי על מנת לחסל אותי במכה...

שערו היה שחור קצוץ כמו של הבחור שישב בצד.  הוא לא נראה מדהים במיוחד. אבל הייתי בטוחה שהוא לא יהסס לפני שיחסל אותי, וייתן למינוטאורוס ללעוס את גופתי.

הצטמררתי מהמחשבה הזו.

הבטתי החוצה מהחלון, אל הכרכרה השנייה. נער בעל עיניים כחולות, ושיער חום מתולתל ישב ליד החלון, והביט בהבעה מובסת על הנוף הכחול הנשקף מהחלון. הוא נראה גבוה ביחס לאחרים בכרכרה שבה ישב.  הוא הסתובב, והביט בי בעיניים הבהירות שלו. מיהרתי להפיל את הברדס על פניי, ולסגור את הווילון.

נשמתי באיטיות. היה משהו בעיניים האלו. הן לא היו רק יפות. הן היו אומללות. אולי הן לא היו אומללת. היה בהן משהו שלא הבנתי. משהו שלא ראיתי מעולם.

ירדתי מהכרכרה, והסתחררתי מעט לאחר הישיבה הארוכה. לפתע מישהו החזיק בזרועותי, על מנת שלא אמעד אחורה.

הסתובבתי אחורה, וכשהרמתי את ראשי הברדס נפל.  לאחר שהצלחתי להבחין בדמות שעמדה מאחורי, ולפניי השמש הזורחת, מיהרתי להשתחרר מאחיזתה. זה היה הנער ההוא. מיהרתי להפיל את הברדס על פניי, ולהתרחק ממנו בריצה כמעט.

הבטתי בו מבעד לברדס, שלא הסתיר את עיני הפעם.

"עזוב אותי!" כמעט צעקתי כשהסתובב.

הוא הלך צעד אחד אחורה. "אני לא אפגע בך." אמר.

הלכתי צעד אחד אחורה.  "מה שמך?" שאל בקול רגוע, והתקדם חצי צעד קדימה.

באינסטינקטיביות התגלגלתי הצדה, רצתי במהרה, נתליתי על ענף, וקפצתי עליו.

"אל תתקרב," סיננתי מבין שיני.

הוא הלך שני צעדים גדולים אחורה. "אני לא מתקרב. את יכוה לרדת," אמר, והרים את שתי ידיו באוויר, כאילו אומר שהוא חף מפשע.

"עזוב אותי." אמרתי, רותחת מזעם, והקפצתי מהענף הגבוה אל הרצפה בשקט. הלכתי אל עבר פביאן, שעמד קרוב יותר לים. נעצרתי לפתע כששמעתי מה אמר.

"שקטה. עצבנית. גמישה. רגישה לרעשים. חמקנית," אמר. הסתובבתי אליו בבת אחת, בכעס, והעפתי את הברדס מפניי. "אתה אומר שאני עצבנית?" שאמרתי בזעף, לא טורחת להסתיר את האיום בקולי.

הוא צחק. "אולי," אמר וחייך.

הדבר הבא ששמעתי היה את הצעד שלו על הרצפה. הפעם העדפתי לתקוף.

דרכתי על רגלו שצעדה עוד צעד,  ואחזתי בכתפו בחוזקה. בידי השנייה אחזתי בצווארו בתנועה נוקשה.

"אמרתי לך שלא תתקרב," סיננתי.

"הפעם את היית זו שהתקרבה," אמר וצחקק.

נפל לי האסימון. "אתה גרמת לי להתקרב," אמרתי בכעס, והצמדתי אותו לרצפה בחבטה.

"אי..." גמגם.

חיזקתי את אחיזתי בצווארו.

"אני לא רוצה להרוג לפני המבוך." לחששתי לאוזנו. "אל תתקרב," נהמתי, והרפיתי את אחיזתי ממנו בבת אחת. לא שקלתי את הצעד הבא שלו כשקם.

הוא הרים אותי על כתפיו, ורץ אל עבר הים. בעטתי בו בחוזקה, אבל השרירים שלו הגנו עליו.

"עצור!" כמעט צרחתי, אבל רק שמעתי את צחוקו.

הוא העיף אותי למים, אבל תפסתי אותו חזק מדי. הוא נפל איתי.

לפתע הברדס נתפס בשונית אלמוגים ירוקה.

לא יכולתי להסירו. הוא נתפס על השונית. ניסיתי לצלול לכיוונו, אבל התנועות במים הרחיקו אותי. כמעט ונגמר לי האוויר.

לפתע ראיתי את הנער ההוא, זה שזרק אותי למים, קופץ אל המים. הוא צלל לעברי.

ניסיתי לצאת כמה שיותר מהר, ללא עזרתו. רק זה חסר לי. שעכשיו אהיה חייבת לו.

הוא שיחרר את הברדס בתנועת יד קלה.

לפתע נזכרתי שאני לא יודעת לשחות.

ניסיתי לחשוב על האנשים שראיתי שוחים בבריכות הקטנות. ניסית לחקות את תנועותיהם, אבל במקום לצוף כלפי מעלה, התחלתי לשקוע. כבר לא נשאר לי חמצן. עצמתי את העיניים.  לא ראיתי כמעט כלום. ראיתי דמות תופסת אותי, ומושכת אותי אל על.

כשפקחתי את עיני, הייתי על אחת הסירות, וראיתי את החוף מתרחק מאיתנו, והופך רק לנקודה אחת, קטנה, באופק. הייתי רטובה כולי, ובגדיי נדבקו לעורי. לא לבשתי את הברדס. הבטתי סביבי, בבהלה, וראיתי שחפציי נמצאים בקרבת מקום. השרשרת עדיין הייתה עליי. נשמתי לרווחה.

"אני לא מאמין איך יכולת לעשות לה את זה," שמעתי את קולו של פביאן נוזף מלמעלה. עדיין הייתי קצת מטושטשת. מה שלא היה טוב, במיוחד בגלל העובדה שאני אהפוך לטרף קל יותר עבור המינוטאורוס.

שמיכה ארוכה הייתה מנוחת על כתפיי.  הבטתי אל התקרה, והבנתי שאני בבטן האונייה.

ישבתי בצד, בחדרון פצפון. ניסיתי לעכל את מה שקרה ביומיים האחרונים.

טוב, כמובן שלא יכולתי. עברו כל כך הרבה אירועים, עד שאני כבר לא זוכרת. ריח של עובש התפשט בחדר. התיישבתי על המזרון הקטן, העשוי קש. הנחתי את ראשי בעייפות על הכרית. נשמתי עמוק, ופתחתי את הדלת הקטנה של המקום שוודאי עשוי להיות חדרי הלילה. יצאתי אל עבר מסדרון חשוך, ועליתי אל הסיפון הראשי, שוכחת את העובדה שהשמיכה עדיין על כתפיי.

צמצמתי את עיני אל עבר השקיעה באופק. השמש שוקעת  ממערב.

"תראו מי כאן," שמעתי לפתע את קולו של הנער ההוא, זה שהפיל אותי למים.

שלחתי אליו מבט זועף.  "בגללך אני לא אצליח להילחם נגדו," אמרתי בזעף, והתקרבתי אליו.

"עכשיו את מתקרבת אליי..." מלמל וצחקק לעצמו. "איך את מתכננת בדיוק להלחם נגד המינוטאורוס?" שאל, ובחן את שרירי. "אני חושב שהוא... כפול ממך," אמר וגיחך.

"אני לא הולכת להילחם. אני הולכת לברוח." אמרתי בזעף. קימצתי את כפות ידי לאגרופים.

"יש שמועות שהמבוך זז מעצמו," אמר.

"אתה מנסה לעצור אותי?" שאלתי והתקרבתי אליו עוד צעד. כבר כעסתי מאוד.

"ששש," לחש, והושיט את ידו על מנת להסיט את קווצת השיער שהרוח העיפה על פניי.

תפסתי את ידו בחוזקה. "אל תיגע בי," אמרתי בנימה מסוכנת.

"מבטיח. לא אגע בך ללא רשותך," הבטיח מיד, וצעד צעד אחד אחורה.

"רוצה ברית?" שאל.

"אתה צוחק." אמרתי, כמקווה שהוא סתם משקר.

"לא." אמר.

"אל תשקר לי," אמרתי באומללות.

חיוך דק נמתח על שפתיו. "אני לא משקר. אתן לך לשקול את זה," אמר.

לפני שהספקתי לענות, ראיתי אותו מסתובב, וממשיך לצעוד אל עבר חרטום הספינה.

הבטתי אל עבר השמש השוקעת. השמיים נצבעו בגווני ורוד כתום וצהוב רכים. זה היה יפהפה. וזה גם היה כנראה הדבר היפה האחרון שאראה.

לפתע מישהו הניח את ידו על כתפי.

הסתובבתי בבהלה לאחור ונשמתי לרווחה כשהבנתי מי הוא.

"מצטער שהבהלתי אותך. את בסדר?" שאל פביאן.

"כן." שיקרתי. פחדתי פחד מוות מהמבוך. ובלי קשר למבוך, הנער ההוא עצבן אותי.

"אל תשקרי." אמר.

"טוב, אז לא." אמרתי.

"זה בגללו?" שאל.

"לא. טוב, כן..." הודיתי.

"ידעתי שאתם מאוהבים. אתם נראים... טוב, איך לומר את זה... מתאימים." אמר והסמיק.

סטרתי לו.

"אוץ'?" אמר, די בתדהמה.

"דמך בראשך," אמרתי וצחקקתי.

"אוקי, אולי אתם לא מאוהבים. כרגע, אני חושב שאתם... יותר... אויבים?" שאל וחיוך קטן עלה על פניו.

"עכשיו אתה צודק, ולא מקשקש שטויות," אמרתי וצחקתי.

הוא צחקק. "אם... את יודעת, תצליחי לצאת מה... מבוך האינסופי הזה. מה תעשי אז?" שאל.

השאלה שלו העמידה אותי בשאלה רצינית. "למה אתה מתכוון?" שאלתי.

"תישארי ב... אתונה, או ש... תעברי לרודוס, או כרתים, או לכל עיר אחרת?" שאל.

"אני חושבת שלא אשאר ביוון כלל וכלל," אמרתי וחיוך עלה על פניי.

"לאן את רוצה לנסוע?" שאל, ונראה עצוב מעט.

"אני לא יודעת. אבל אני בטוחה שאעזוב את יוון," אמרתי.

"למה?" שאל.

"המקום הזה... לא... מתאים לי. אני לא אוהבת את יוון. את כנען פסלתי. וגם את רומא. חשבתי על... צרפת יותר. בתקווה שאצליח לנסוע לשם," אמרתי.

הוא הנהן בראשו. "אני די מבין אותך. למרות שהיום, עדיף לך למצוא אי בודד בתוך שום מקום. שם יהיו לך את החיים הכי טובים," אמר.

"איך אני אמורה למצוא אחד כזה?" שאלתי.

"אני לא יודע," הודה וצחק.

"אני חושבת שאני מעדיפה צרפת," אמרתי וצחקתי.

החושך כבר התחיל לרדת, ונעשיתי עייפה ורעבה. חילקו לנו לחם על הסיפון. לחם וחמאה. אכלתי ברעבתנות את הפרוסה שלי, וירדתי למטה, לחדר המחניק שלי, ושקעתי בשינה עמוקה.

פרק 5 (סיפור ללא שם)

מאת: הריט

הפרח עדין לא נבל, הוא נשאר בתיקי תמיד. הוא לא היה קרוב לינבל, הוא היה כמו פרח מפלסטיק. שעורי

ההיסטוריה המשיכו, בלילה שאחרי השעורים תמיד חלמתי חלום. כל פעם זה היה חלום שונה, מוזר להפליא.

פעם אחת הייתי תקועה על אוניה, האוניה נסעה על קרח לא היה חמצן. איש גדול ושעיר החזיק אותי, נשכתי את

העץ והחלום נגמר. היו עוד המון חלומות כאלה. בכל החלומות האלה דסקית הייתה על צווארי.

באחד משעורי היסטוריה קרה הדבר, המורה נכנסה לכיתה, היא כל הזמן מיששה את תיקה. מבטה היה מוזר

מתמיד, והדסקית הייתה בצבע מתכתי מבריק במיוחד. "היום יש לנו סיפור חשוב, הקשיבו היטב" אמרה ונגעה

 בדסקית. "בכוכב מגוענה חסרים כמה דברים, חסרים שם רובוטים, רובוטים לא היו ביוון העתיקה" היא אמרה

ועשתה תנועה עם הדסקית שלה. על השולחנות הופיעו שתי דסקיות, אחת לכל ילד. "נגעו בדסקית" אמרה וכל

הכיתה מלבדי ומלבד עידן. הילדים והמורה נעלמו ואנחנו נשארו שם לבד.

על הניר ועל המסך

מאת: הריט

שם הסרט: נעלי בלט

"פאולין, פטרובה ופוזי פוסיל הן אחיות מאומצות הגדלות בלונדון. כשמשפחתן נקלעת למצוקה כלכלית צץ במוחן של הבנות רעיון גאוני: הן יירשמו לבית ספר למשחק וריקוד, וכך יוכלו להתפרסם ולהרוויח כסף! פאולין אוהבת את בית הספר, וחולמת להיות שחקנית. פטרובה שונאת אותו – הדבר היחיד שהיא רוצה לעשות הוא ללמוד על מכוניות, מטוסים ומנועים. ופוזי מאושרת – היא נולדה להיות רקדנית גדולה, ובית הספר הוא המקום המושלם בשבילה." התקציר.

הסרט עצמו טוב, הוא מעניין והשחקנים משחקים טוב (ברור אמה ווטסון משחקת בו!). היה דבר אחד שעיצבן אותי, כמו (בכמעט) כל סרט שמיצרים בארצות הברית לאחרונה הוכנסו קטעים שלא נכתבו בספר. חלקם היו נחמדים אבל חלקם לא התאימו לאווירת הסרט. יש קטע שאת הבנות חותמת למעריצים וזה נראה כמו הים בארצות הברית (למשל). הסרט מתאים לכל מי שחייב שתהיה נשיקה וסיפור אהבה בכל סרט וסתם לכאלה שרוצים משהו קליל.

נ.ב

אין לסרט כתוביות בעברית.

טריילר:

http://www.youtube.com/watch?v=PaFAOBwIM0M

הידעת?

מאת: נועה

הבלש שרלוק הולמס, גיבור ספריו של ארתור קונאן דויל, מוכר כמי שמרבה להשתמש במילה אלמנטרי לתיאור מסקנותיו הלוגיות וכשרון ההיקש שלו. אך הביטוי "אלמנטרי, ווטסון יקירי" לא מופיע באף אחד משישים הסיפורים בכיכובו של הולמס, והוא נטבע מאוחר יותר בסרטי הקולנוע ובתסכיתי הרדיו.

הודעות

1. גיליון הבא יעסוק בדימדומים!!!!!!

אנחנו מודיעים מראש, הגיליון היה יותר בסגנון של מדורים קטנים כגון:

על הניר ועל המסך, לקרוא או לקרוע, הידעת? ועוד...

לא היה הרבה קטעים של כתיבה, סליחה מראש.

2. תחרות הבלוגים עדין פתוחה לפרטיים לחצו כאן 

3. תודה לכל הקוראים, בגיליון האחרון היו הרבה קוראים שקראו והרבה שהוסיפו את עצמם בקבועים\במנוים.

לא האמנתי שהיו לי כל כך הרבה קוראים!

שבת שלום,

צוות ספרותון