גיליון 8

מדור הציטוטים

מאת: הריט

"לינדה...היא החברה הכי טובה שלי. אני מספרת לה כמעט הכול, והיא מספרת לי הכול, אפילו דברים שאני לא רוצה לדעת,כמו מה היא אכלה לארוחת בוקר ומה אבא שלה לובש כשהוא הולך לישון וכמה עלה הסוודר החדש שלה. לפעמיים דברים כאלה פשוט לא מעניינים." מתוך שני ירחים.

לקרוא או לקרוע?

פרטים על הספר: הסיפור המדהים על אדולפוס טיפס מאת מייקל מורפורגו

מאת: הריט

ביקורת:

הסיפור המדהים על אדולפוס טיפס מספר על ילדה במלחמת העולם השנייה, שצריכה לעזוב את הכפר שבו היא

חייה. לילדה הזו יש חתולה שלא עוזבת את הכפר והילדה מחפשת אחריה.

אני לא התלהבתי מהספר מכמה סיבות פשוטות:

1. הוא אמור להיות מרגש והוא פשוט לא מרגש, הוא יותר משעממם ממרגש.
2. הסוף יותר מידי הפי אנד.
3. מיבש ומשעממם כבר אמרתי?
4. חצי מהזמן היא לא מחפשת אחרי החתולה וסתם מדברת ביומן שלה על שטויות.

אם הסופר ניסה לכתוב סיפור מרגש שידע שזה לא הצליח לו.

לקרוא או לקרוע? לקרוע פלוס! (כוכב)

מדור עצות

מאת: הריט

איך לגרום לקורא להזדהות עם מה שכתוב?

1. מציאותי-אם הדמות תרגיש רגשות כמו שרוב הקוראים היו מרגישים במצבה ושמתאים לתכונות שלה אז היה קל להזדהות עם הדמות.
2. דרמה-זה לא חובה אבל תמיד מסר מועבר קצת יותר טוב אם יש דרמה. אל תיצרו דרמה גדולה מידי, אבל קצת פסיקים\נקודות\סימני קריאה ושאר סימני הפיסוק (לא כולל סוגרים, שלוש נקודות ו\) במקום המתאים יכולים ליצור דיוק וחדות שיתנו מעט דרמה. גם מטאפורות זה טוב.
3. שיבינו מה הדמות מרגישה- אתם לא חייבים לתת תמונה מלאה אבל תפרטו קצת, זה יעזור לקורא להבין.
4. מחשבות-אם יש הרבה מחשבות של הדמות, קל להבין מה היא מרגישה.

אתם יכולים לאהוב או לא, וכל מה שאמרתי כאן הוא רק בגד העצה.

קניה חכמה-איך לקנות ספר שרוב הסיכוים תהנה ממנו

מאת: הריט

יש כמה טריקים לכך שרוב הסיכוים שתקנו ספר שהוא לא ילך לפח (לא בטוח, לא מבטיחה!), בכתבה הזו אני אסביר מה כדי לעשות ומה לא. דבר ראשון רצוי לפני שאתם הולכים להסתכל באתר סטמצקי\צומת ולראות איזה ספרים חדשים יש (במידה ואתם הולכים לשם). תבוננו בתקצירים ותעשו חיפוש ביקורות או שפשוט תיזכרו בכמה ספרים ששמעתם שהם טובים. ממי תקבלו ביקורת טובה? מחברים בעלי טעם דומה לשלכם, מכאן ומאתרי אינטרנט אחרים\עיתונים. אתם לא חיבים לקרוא הכל בצומת לב, מספיק לרפרף. רצוי שתקראו כמה ביקורות כי יש הוצאות שמשלמות לאחרים כדי לתת עליהם ביקורת טובה (נ.ב: אל תדאגו אנחנו לא כאלה). בדרך כלל זה מופיע אם אין אפילו ביקורת אחת רעה או בינונית באותו אתר, אבל זה לא סימן כזה ברור. בכל אופן זאת הסיבה למה צריך לחפש מכמה מקורות. אם אתם יודעים שיש מבצע תבררו מה במבצע ואל תקנו סתם הרבה ספרים! לפעמיים עדיף לקנות ספר אחת שעולה 80 מאשר 4 ב100 ולהיסחב. אתם יכולים ללכת לקנות עם עוד מישהו עם יש מבצע גדול ואז כל אחד ישלם קצת ויקנה בדיוק מה שהוא רוצה. בקשר להמלצות ממוכרים, זה נחמד אבל לא תמיד באמת מה שטוב. תנסו לשאול אבל לא להסתמך על זה יותר מידי. אל תקנו סדרות שלמות, אם לא אהבתם את הספר הראשון מה תעשו עם השאר? תקנו ספרים של סופרים שאהבתם רק אחרי שקראתם יותר מ2 ספרים שלהם, לפעמיים יש סופרים שרק ספר אחד שלהם טוב. ממליצה לכם גם לקרוא את התקציר וגם עמוד ראשון כשבודקים, זה יותר יסודי, לפעמיים תקצירים פשוט נשמעים יותר מידי טוב\רע. זה הכל.

בלוג מומלץ

כתיבה בנשמה

ולמה?:

כתיבה בנשמה זה אחד הבלוגים האהובים עלי, אני מאוד נהנת לקרוא בו. כשהכותבת האנונימית ביקשה להיות כאן שמחתי, כי באמת זה בלוג שמגיע לו. הבלוג נותן המון עצות לכותבים וגם המנהלת מפרסמת קצת תחרויות או קטעים שלה.

רוצים להיות כאן גם? אין בעיה, תמצאו את הרשימה "בלוג מומלץ" תעתיקו את הטופס ושימו בתגובות ואולי תהיו כאן.

הצצה לצילומים של התלקחות

מאת: הרמיוני

http://weheartit.com/entry/45204850/via/franziskamarkus

http://weheartit.com/entry/44949913/via/Alana2O

http://weheartit.com/entry/44949878/via/Alana2O

הידעת?

מאת: נועה

שבוע הספר העברי המתקיים מדי שנה בכל רחבי הארץ התחיל כיריד ספרים מוזלים בשדרות רוטשילד שנערך לראשונה בשנת 1926.

לבירינית

מאת: הרמיוני

פרק 6

לפרק הקודם לחצו כאן

התעוררתי לאחר לילה בלי שינה.

אין עוד טעם לישון. בטח שלא כרגע. אני גם ככה שרויה בסיוטים כשאני כן מצליחה לישון, כך שאין טעם בכך.

אני מתרחצת, כנראה בפעם האחרונה בחיי, ולובשת את הבגדים שהשאירו לי. חולצה פשוטה בצבע סגול כהה,  ומכנסי גברים חומים ארוכים. מעיל דק שחור, ומגפיים שחורים.  אני מניחה שגם שאר הבנות קיבלו מכנסי בנים. אני לא יודעת בוודאות כמה בנות ובנים יש כאן. כל שנה לוקחים מספר שונה. אין לי מושג לפי מה מחליטים כמה בנות. בשנה שעברה היו שבעה נבחרים. השנה? כמה? אני לא יודעת. אבל כשאני מונה באצבעותי את כמות אלו שאני מכירה, אני מונה שמונה. ויש עוד לפחות חמישה פרצופים לא מוכרים. אני אצטרך לחכות לכניסה על מנת שאדע בוודאות.

אני לא יכולה שלא לתהות איפה המיקום של המבוך. אני מקווה שיהיו מקורות מים, וציד, כי אם לא, אנחנו מחוסלים.

הכי חכם יהיה לברוח מהמינוטאורוס, ולא להתעמת איתו. צריך לנסות להיפצע כמה שפחות, כי אפילו פצע סגור יכול למשוך בריחו את המינוטאורוס צמא הדם.

אוקי. אני נושמת נשימה עמוקה. מה עוד אסור לעשות?

לא להשאיר סימני דם במקרה של פציעה על הקירות והרצפה.

לא.... אני מתאמצת לחשוב על עוד משהו. לא לישון ללא השגחה, כלומר, לא לישון בלי שעוד מישהו ישגיח עלייך למקרה שהמינוטאורוס מגיע, וזה אומר לישון בתורות.

לא ללכת לכיוון שממנו יצאת.

אוקי, אין לי יותר רעיונות של מה שאסור לעשות.

מה כדאי לעשות?

טוב, זה קצת יותר קל.

מותר לצוד. הדם של בעלי החיים המסתובבים במבוך לא מגרה את המינוטאורוס. הוא אוכל רק בשר אנושי.

מותר לטפס על הקירות. למרות שזה נשמע מגוחך, זה שימושי במקרה שהמינוטאורוס מגיע. הוא לא נשמע לי כמו... בחור... שיודע לטפס משום מה.

אין לי יותר רעיונות למה שמותר לעשות. ואני גם לא מצליחה למצוא עוד כמה כשאני מתאמצת.

אחת המשרתות מגישה לי מגש גדול עם לחמניות טריות, גבינות ופירות. אני זוללת כמה שאני יכולה אף על פי שאני לא רעבה בכלל.  כשאני מסיימת, אני פשוט בוהה בחלון. ואז אני נזכרת במשהו חשוב.

"יש אפשרות שאקבל נאד מים קטן ותרמי?" שאלתי לפתע את המשרתת שנראתה לי הכי בכירה.

"אני  אשאל, גברתי," אמרה, ויצאה מהחדר בלי להפנות לי את גבה.

הפעם לא טרחתי לתקן אותה על שכינתה אותי 'גברתי'. זה לא משנה. בטח שלא עכשיו. הבטתי בחלון הזכוכית, ובעננים הכבדים שבשמיים. נדמה היה שהולך לרדת גשם. הרוח נשבה בחוץ בחוזקה, וסיחררה את העלים במהירות. נדמה היה שגם השמיים עצובים וזועפים יחד על יום הדין לנבחרים.

לפתע נפתחה דלת החדר, והמשרתת עמדה מולי, אוחזת בידיה נאד מים קטן, ותיק בינוני. נטלתי מידיה את נאד המים והתרמיל. הכנסתי את נאד המים לתיק, והופתעתי לגלות שיש בתוכו מספיק מקום למעיל שלי. הוא נראה הרבה יותר קטן. אבל מה שהפתיע אותי יותר, היה שהמשרתת הוסיפה בעצמה כמה דברים לתוך התיק. היא הניחה בתוכו חבל ארוך, שני פגיונות ורשת גדולה מקופלת.

הבטתי בה. "תודה." לחשתי.

היא סימנה בראשה לשתי המשרתות האחרות, שיצאו מהחדר, והתיישבה לידי, על המיטה.

"בבקשה." לחשה. "אבל יש משהו שעליי לספר לך," אמרה בחשש ובשקט, שמה ישמעו אותה.

הנהנתי בראשי. "ספרי." ביקשתי.

היא התחילה. "כשהייתי בערך בגילך, חברתי הטובה ביותר נבחרה. היא לעולם לא חזרה. אבל יום אחד, הגיעה לביתי יונה שנשאה משהו שהיה קשור לרגלה בסרט אדום. מיד זיהיתי את הסרט, וידעתי שהוא של אוגוסטה. וגם היונה נראתה דומה ליונת המחמד שלה. זיהיתי את היונה בשל הצבע הבהיר שלה, שמשום מה היה שונה מכל לבן של כל יונה אחרת שראיתי מימי. " אמרה. רציתי לשאול אותה משהו, אבל היא קטעה אותי, והמשיכה לספר.

"היונה נשאה לרגלה שקיק קטן. לקחתי אותו ממנה, ופתחתי אותו. היה בתוכו מטבע זהב, ללא כל תווית. הוא היה חלק לגמרי, ולא היה מצורף אף פתק שמסר את כתובת השולח, או אפילו  את שמו. " אמרה. "אבל ידעתי שזו אוגוסטה, כי זה היה הסרט האדום שלה. הסרט שתמיד לבשה, ובפעם האחרונה שראיתי אותה, היא לבשה אותו." אמרה.

 "אז את אומרת ש... אולי יש סיכוי להישאר בחיים במבוך?" שאלתי בתימהון.

"אולי. קיבלתי את המטבע הזה לפני עשר שנים. כשהייתי בת עשרים בערך. שלוש שנים לאחר שנבחרה," אמרה, ושלפה מכיסה שקיק קטן בצבע ארגמן. היא שלפה מתוכו מטבע זהב חלק, ללא כל תווית. מיד ידעתי שזהו המטבע שעליו דיברה קודם לכן.

"רציתי להביא לך אותו." אמרה.

"למה דווקא לי?" שאלתי.

"כי משהו בך מזכיר לי אותה,"אמרה, ועל אף נימת קולה נשמע היה שהיא תוהה מדוע.

"אני לא יכולה לקחת את זה ממך," אמרתי. "זה הדבר האחרון שיש לך ממנה," אמרתי.

"אבל יש לי את הסרט האדום," אמרה, ופתחה את כף ידי. היא הניחה בתוכה את המטבע המתכתי, וסגרה את כף ידי.

"שזה ישמור עלייך," אמרה.

היא יצאה מהחדר, ושתי המשרתות האחרות נכנסו.

נכנסתי לכרכרה בצעדים כושלים, כשהתרמיל על גבי, ונאד המים המלא, הרשת, החבל, הפגיונות, הקשת והחצים בתוכו. את המטבע הנחתי בתוך מגפיי.  השרשרת של אימא על צווארי, והברדס הכהה על ראשי.

התיישבתי על אחד המושבים. הכרכרה הזו הייתה גדולה מספיק על מנת שכולם יוכלו להיכנס לתוכה.  ספרתי שלושה עשר פרצופים.

 אוקי, יש שלושה עשר נבחרים. השמיים רעמו מעלינו, והייתה לי תחושה שהכרכרה העשויה עץ אלון לבן לא תעמוד בסופה המתחוללת בחוץ. הגשם דפק בחוזקה על השמשות, ומדי פעם הצליחה הרוח הנושבת בחוץ לפתוח את החלונות הקטנים ולהעיף את הווילונות הסגלגלים.

כפות הידיים שלי הזיעו, והרגשתי כאילו קשרו לכפות הרגליים שלי משקולות ענקיות וכבדות, שכובלות אותי לקרקע.

ארין החזיקה את ידי בחמימות כשהבחינה בידי. הבטתי בה לרגע. היא נשארה יפהפייה גם בבגדים האלו. נדמה היה לי לרגע שגם אילו תלבש סמרטוט שחוק תיראה יפהפייה בעיניה התכולות ושערה השופע, שגולש כלפי מטה בגלים. היא קלעה צמות קטנות בשערה היום. הצמות העניקו לה מראה כפרי.

הבטתי בבחורים הגדולים, שנראו בטוחים בעצמם, ואז רפרפתי במבטי על שאר הנבחרים. הם נראו מפוחדים עוד יותר ממני. נעצרתי במבטי על אלנה. היא נראתה קטנה כשישבה על המושבים הגדולים, וכפות רגליה אפילו לא התקרבו לרצפה המוצקה העשויה עץ אלון לבן. היא נראתה תמימה בסרט השיער הבהיר שלה, ובלחייה הוורדרדות, אבל לא ראיתי כל סימן לחשש בפנייה, או בגופה השברירי. היא הביטה בכולם בעיניים ביישניות וחוקרות, ומוללה את הבד הרך שממנו עשוי תרמילה. אני תוהה לרגע מה יש בתוכו. אולי גם היא קשתית? או שאולי היא משתמשת בפגיונות? אני מניחה שהיא יודעת לסדר מלכודות... המחשבה הזו מעודדת אותי במעט; טוב לדעת שהילדה הקטנה הזאת יודעת להגן על עצמה. אבל אין לזה שום הוכחה.

אני מקווה שארין ופביאן זוכרים את התוכנית המקורית.

ברק מציף באורו הלבן את הכרכרה הלבנה, ואחריו מגיע רעם שקורע את השמיים לשני חצאים. רוב האנשים, שמאמינים באלים, וודאי חושבים שזאוס כועס. כשהייתי קטנה האמנתי באלים, אבל כשבגרתי הבנתי שהם לא בדיוק מציאותיים.

אני שוקעת בהרהורים ומשקיפה החוצה מהחלון, לסערה המתמשכת, ומקווה בכל לבי שהסערה תיפסק. גשם לא טוב להישרדות בשטח. ובטח שלא לריצה.

אני תוהה לרגע איך יראה המבוך. האם הרצפה תהיה עשויה אבן? או אולי הרצפה תהיה אדמה פשוטה? ומי יודע, אולי אפילו עץ? אני אקבל תשובה לשאלותיי כשנגיע למבוך. עד אז, אני מניחה לעצמי לשקוע במחשבות על אימא ואבא. אני יודעת שהן ידכאו אותי בהמשך, אבל אין לי מחשבה יותר נעימה לחשוב עלייה. מירנדה תגרום לי לעצב, על שהשארתי אותה לבדה, בחושך, בלית בררה.  אוי, מירנדה... אבא... אימא.

אני שוקעת במחשבות על המשפחה היפה, והימים הטובים בחיי הקצרים. ואז אני מבינה לפתע שאני לא אזכה כנראה בחיים ארוכים. אני אזכה בחיים קצרים וקשים.

שלב 1-תוצאות

שם הקטע: זיכרונות ורגשות

כתבה: מאי סיפור בהמשכים

הקטע:

אהבה ושנאה, אומץ ופחד, אמון וספק, עצב ושמחה, חרטה, אשמה, תסכול, עלבון, כאב, זעם, אימה, אכזבה, חרדה, ייאוש – ותקווה. והרשימה עוד ארוכה.

כל אלה הם רגשות המקיפים אותנו לכל אשר נלך, אם נרצה ואם לא. במיוחד אם לא.

מכל הבחינות אני נתונה בסערת רגשות גדולה, והכל בגללך.

תמונות ממעשיי בעבר רודפות אותי בכל עת, וזה היה קל הרבה יותר אילו הן לא היו כל כך... לא החלטיות. אתם יודעים מה זה להיזכר שוב גם בזיכרונות הרעים וגם בטובים? גם באלה שגורמים לך לבכות בשנתך, וגם אלה שמעלים לך חיוך על השפתיים? זה גורם לך להשתגע. זה גורם לך להרגיש קרוע. כי מצד אחד אתה נזכר במציאות קשה יותר, אכזרית, שגורמת לך להרגיש כאילו דרכו ובעטו בך אלפי פעמים, כאילו אתה אף אחד. אבל מהצד השני, רק מהזיכרונות הקשים אתה מקבל את המהלומה החזקה. כי אז אתה נזכר... נזכר בכל מה שהיה שלך. כל חיבוק וליטוף, כל מילה טובה ומרגיעה, כל מחשבה שאומרת שאתה כן משהו, כל חיוך, כל צחוק, כל אור שמש מתוק שהאיר אותך ליום חדש. ואתה יודע, יודע שכל זה איננו, וזה קורע את הלב שלך מבפנים ומנפץ אותו למיליון חתיכות. כי אתה הלכת, ואני נשארתי לבד. קרועה בתוכי, בוכה עד שגרוני כואב, פצועה, אשמה, מפחדת, שונאת, אבל אוהבת. אוהבת אותך. ואני מתגעגעת לכל נשימה, מצטערת שלא ניצלתי את הזמן שלי איתך יותר. והתקווה כבר איננה, היא נעלמה אחרי שהלכת. והכל שחור.

ביקורת: בואי נתחיל בזה שהקטע כתוב פשוט וטוב. אהבתי את הרעיון של הקטע, הוא פשוט ומציאותי. לא התחלת לספר סיפורים הזוים, פשוט לקחת מקרה מהחיים, מישהו נפרד ממישהי והיא חושבת על זה. קל להזדהות עם זו שחושבת את המחשבות האלה, וזה בדיוק מה שקטע אמור לגרום לקורא להזדהות. כשקורה משהו כזה אתה מרגיש הרבה רגשות וכתבת אותם בצורה ברורה בסוף:" קרועה בתוכי, בוכה עד שגרוני כואב, פצועה, אשמה, מפחדת, שונאת, אבל אוהבת. אוהבת אותך. מתגעגעת לכל נשימה, מצטערת שלא ניצלתי את הזמן שלי איתך יותר". טוב עכשיו לכמה דברים שאני רוצה להעיר לך, הדבר הראשון זה השם של הקטע, "זיכרונות ורגשות" הוא לא מדויק ולא מעורר עינין. אני הייתי משנה למשהו אחר (אין לי כרגע רעיון אבל אם היה לי אני אכתוב לך), לא חובה לתת לקטע שם כשגומרים לכתוב, אם אין רעין אפשר לתת לו כמה ימים ואז לחזור עליו ולמצוא רעיון. עוד דבר שאני רוצה להעיר לך עליו זה השלוש נקודות שלך. לפי דעתי היית צריכה לשים פסיק איפה ששמת שלוש נקודות למשל:" כי אז אתה נזכר... נזכר בכל מה שהיה שלך." עדיף כי אז אתה נזכר, נזכר בכל מה שהיה שלך. קטע טוב, אהבתי!

שם הקטע: כלוב שקרי

כתבה: פרפר הכי יפה כשהוא חופשי

הקטע:

אם לומר את האמת. מעולם לא פתחתי בפני מישהו את ליבי. מעולם לא גיליתי את רגשותי האמתיים.

זה תמיד הייתי אני, סגור בתוך עצמי. בתוך כלוב גדול ומלא אופקים שהייתי מתעופף בו- כמו ציפור פגיעה שאין לה יכולת להימלט.

הייתי כלוא בתוך שקר אחד גדול, לא ראיתי את העולם האמיתי והנוראי שיש בחוץ.

הגנו עלי מפניו, כך אמרו לי. אך אני יודע את האמת; הגנו עליו מפני ולא ההפך.

מאז ומתמיד הייתי כזה. מאז ומתמיד הייתה לי את היכולת לגלות מה יש בלב של האנשים.
הם פחדו ממני. כולם;המשפחה שלי,החברים והסובבים אותי.

הם פחדו שאגלה מה הם באמת חושבים...אז הם הרחיקו אותי מהחברה, כלאו אותי בתוך כלוב שקרי.

הייתי לבד, כל השנים האלה. בלי כתף להישען עליה, בלי יד חמה שתלטף אותי, בלי חיבוק אוהב.

כאבתי, בכיתי, ולאט לאט כל הכאב הפך לכעס והכעס הזה הפך לשנאה אכזרית. שנאה כלפי כל האנשים שהרסו את חיי, ששיקרו לי, שהרחיקו אותי.

והיום, עכשיו. כשהצלחתי לברוח מהכלוב המזויף, אני רואה את העולם האמיתי שהסתירו מפני במשך כל-כך הרבה זמן.

השנאה שלי חזקה מידי כדי שאוכל לחזור לכלוב ולסגור את הדלת, אני חייב למצוא את האנשים שהרסו את חיי. אני חייב לנקום.

כאב,כעס,שנאה.

ביקורת:  אני תמיד אוהבת להתחיל מהטוב, הרגשות ששמת בקטע, ניחשתי אותם לפני שראיתי את הרגשות. אפשר להבין כשמשקרים לך כל הזמן מה אתה מרגיש שאתה מגלה את האמת. זה לא מקרה נפוץ כל כך אבל הוא מציאותי. אהבתי את המטפוראה של הכלוב השקרי. אני מרגישה שקצת יש קיצוניות בקטע עם הרגשות,קצת לא אמיתי. היו הרבה שאלות שלא סגרת שהפריעו לי כמו, מי שיקר? למה הוא שיקר? על מי הגנו? למה הוא מפחיד? לא נתת לזה אפילו רמזים קטנים או משהו להבין. אני מסכימה שקטעים לא חיבים לענות על כל השאלות אבל השאלות האלה הפריעו בקריאה. עוד דבר, כמו בביקורת הקודמת לא שלוש נקודות, אצלך אפשר לשים פסיק\;. הקטע יפה אך דרוש מעט הרחבה.

שם הקטע: אין שם

כתבה: studio H

הקטע:

זה לא קורה לי. זה לא יכול לקרות לי. שנים התאמנתי להתעלם מזה, שנים למדתי שאני טובה מזה, שזה לא יכול לקרות לי. אני האמנתי בכל ליבי שזה לא יקרה לי. ובכל זאת זה קרה.
אנשים, כל כך הרבה אנשים, מסתכלים עליי, על פצעיי המדממים בכל גופי; בלסת. ברקה. ברגל. ביד. הם חושבים שכמעט אין לי סיכוי. הם לא יודעים, הם לא יודעים כלום.
אוף. פשוט תצאי מזה. את לא יכולה להילחם עוד. את יודעת את זה, אני מנסה לאמר לעצמי. אי אפשר לברוח מהגורל, אמרו לי כל כך הרבה פעמים. אין לי עוד מה לעשות. הגורל החליט. אני רק חיילת קטנה בקרב הזה, שנקרא החיים.
אין לי עוד מה לעשות. אני נופחת את נשימתי האחרונה וצוללת לתוך גופי. לנצח.כ

הרגשות: כאב, חוסר אונים, בלבול וכעס עצמי.

ביקורת:  את הרגשות העברת בצורה חדה ביותר, ניחשתי את כולם. אף אל פי שאין דברים ברורים בקטע אפשר להבין אותו במדויק. רעיון טוב, מישהו שעומד למות, קל לשאר את הרגשות שלו. סימת את הקטע יפה מאוד. חבל שאין לקטע שם, אפשר לקרוא לו בהרבה שמות. זהו אין לי מה להוסיף.

שם הקטע: אין שם

כתבה: צ'לסי

הקטע:

 עמדתי שם , וראיתי אותו יושב איתה .

הרגשתי צביטה קטנה בלב , רציתי להתקרב ולהגיד משהו , אבל זה לא קרה .

רק הסתובבתי , בכיתי , וירדו דמעות אבל זה היה בכי עגום ללא קול .

הלכתי בשביל השלג , והוא ישב שם איתה , הוא נתן לה נשיקה על הלחי ...

עצרתי לרגע והמשכתי להסתכל על האהבה שלי לעולם לא תהיה , הוא יהיה רק שלה .

הם קמו והלכו ביחד מחובקים , ראשה על כתפיו , ואני הלכתי משם חסרת אונים ,

לא ידעתי מה לעשות , חזרתי הביתה עליתי לחדרי , וכתבתי ביומן :

 יומני היקר ,

זאת בטי , אתה זוכר ?

כבר חודש שלא כתבתי בך , כי באותו החודש הייתי מאושרת ,

הייתי איתו , ואנחנו היינו הולכים מחובקים בשלג .

אבל לא סיפרתי לך , למה נפרדנו .

היה שם ילד אחר , שפניו הפנטו אותי , ואני בגדתי בו ..

והוא ? הוא לעולם לא יסלח לי ..

אם רק השנייה היא שבו נישקתי את הילד עם השיער הבלונדיני והעיינים המהפנטות ,

כול העצב לא היה קורה .

כול המרירות הזאת בלב שלי לעולם לא הייתה מתרחשת .

אני מתגעגעת אליו , לגבוה עם השיער החום שהיה שלי , ועכשיו ?

הוא עם אחרת ...

יומני היקר , הלוואי שלעולם לא היית צריך לדעת כמה מר לי . "

סיימתי לכתוב , כבר פרצתי בבכי והפעם הבכי היה כבד ומחריד לשמיעה ,

בכיתי לתוך הכרית , אבל אפילו אז , שמעה אותי אמא ואמרה :

" בטי הכול בסדר ? " , כמובן שהסוויתי את קולי הבוכה ואמרתי " כן , אמא הכול בסדר . "

אבל זה לא היה בסדר , אני מוכנה לעשות הכול כדי שהגבוה שלי יחזור .

יום אחרי הלכתי לבית הספר , וראיתי אותה .

הוא הסתכל עליי , והסיר את המבט באותו הרגע .

אני ידעתי הוא עדיין מאוכזב ונבגד , וקשה לו לראות אותי בכול שיעור .

היינו חברים חודש ! , הוא בא לתת לי מתנה ובאותו הרגע הפרחים נפלו , הוא ראה אותי , ואני רדפתי אחריו , אבל זה לא עזר .

זאת הנשיקה שאני אצטער עליה כול חיי .

החברה שלו הלכה , אני התקרבתי אליו , אמרתי לו סליחה ונתתי לו חיבוק וברחתי משם לשיעור .

הפנים שלו היו בשוק , אבל הייתי חייבת הוא חייב לדעת שאני עדיין אוהבת אותו , ושהנשיקה לא אומרת שום דבר מבחינתי .

אחריי בית הספר , הוא התחבר לסקייפ , ראיתי אותו מחובר אבל לא הצלחתי לרשום .

חיכיתי איך הוא יגיב ? , הוא רשם לי "בטי שלום ..." , אני כול כך התרגשתי הוא לא דיבר איתי כבר חודש ! .

רשמתי לו "שלום גיא" , הוא ענה " קשה לי , אני לא יכול ככה יותר " , אני לא הבנתי , הוא המשיך " אני אוהב אותך ושירלי היא כדי שאני אשכח אותך " , עניתי לו " מה אבל חשבתי שאתם חברים ושאתה שונא אותי " , " אני לא יכול ניסיתי באמת שניסיתי אבל אני לא יכול לשכוח אותך "

רשמתי לו " גם אני לא , ואני אוהבת אותך , והנשיקה עם תומר באמת הייתה כלום עבורי , אתה האחד שלי " , הוא אמר לי " כבר נפרדתי משירלי , עוד לפני שהתכתבתי איתך אחרי בית הספר . " הוא רצה לרשום עוד משהו אבל קטעתי אותו " אתה חוזר אליי ? "

הוא ענה " אני חוזר "

הסוף .

הרגשות הן : עצב וקנאה .

גשות: כאב, חוסר אונים,בלבול

ביקורת:  סיפור חמוד, קטן ונחמד עם סוף טוב. הוא קליל וזורם לקריאה. יש כמה דברים שאני רוצה להעיר לך לגביהם, טוב דבר ראשון, חבל שאין שם לסיפור, יש כל כך הרבה רעיונות לשם. דבר שני, הסיפור לא כל כך מציאותי, בדרך כלל דברים כאלה לא נפתרים בקלות. דבר שלישי, ביקשתי קטע לא סיפור, מצטערת זה יותר מחצי עמוד ויש מעשים. דבר אחרון,  "הפנים שלו היו בשוק" בדרך כלל לא כותבים סתם סלנג בסיפור. הסיפור של חמוד ויפה אבל קצת דרוש תיקון.

שם הקטע: אין שם

כתבה: סיפור בהמשכים-הכותבת

הקטע:

הם אמרו לי שהם אוהבים אותי. הם אמרו שזה יותר בטוח בשבילי. שהם עשו טעות. שהם לא מוכנים לזה. שאני ילדה מושלמת. שהם היו צריכים לעשות את זה מוקדם יותר. ואז הם נישקו אותי במצח וזרקו אותי לתוך הפנימייה הזאת.

הייתי בת אחת עשרה, והם זרקו אותי לתוך החור הזה, הם פשוט אמרו שהם לא מוכנים לילדים, שהם עשו טעות. ואז, כעבור שבועיים, גיליתי שאמי בהריון, יש לה בן. הם תמיד חלמו על בן, גיליתי, אבל יצאה להן בת שקיבלה ציונים נמוכים בכל המבחנים שלה.

הם אצו ילד מושלם, ולא ילדה שלא קיבלו אותה בחברה, שכל יום שנאה את עצמה שוב ושוב, ואז, כשגם ההורים שלה זרקו אותה, התחילה בניסיוני התאבדות. אבל לא, שום דבר לא הצליח לי, החיים שלי מתעללים בי, הם רוצים שאסבול, החיים שלי קיבלו את מה שרצו.

ואני קיבלתי את מה שהתפללתי בכל לילה שלא אקבל.

ועכשיו אני בת שמונה עשרה, כמובן שאף אחד לא רצה לאמץ אותי, ודעכשיו אני משוחררת מהכלא הנצחי.

"חכי שניה! אמילי!" שמעתי את המנהלת של הפנימיה קוראת לי.

"מה את רוצה מימני?!" הסתובבתי אליה בחדות. רציתי כמה שיותר מהר לעזוב את המקום הזה. פתאום ראיתי את הכאב שבעיניה, היא טיפלה בי שש שנים, ואני רק שנאתי אותה מיום ליום. אני כזאת סתומה. רצתי משם, בכל המהירות, אני הולכת לעזוב לעיר אחרת. זה הכל. ספרתי את הכסף שנשאר בארנקי. יש לי מספיק כסף בשביל רכבת, והיא תיקח אותי לקצה השני של המדינה, שם אני אמצא לי עבודה, ואחסוך כסף לעבור לקצה השני של כדור הארץ, שם אצליח להתחיל את חיי מחדש, לתקן את הטעויות שעשיתי.

אבל בכל מקום כולם שונאים אותי. הרגשתי את עצמי נופלת ומאבדת את הכרותי.

כעס, שנאה, חרדהאונים, בלבול וכעס עצמי.

ביקורת: קטע נחמד, אהבתי את הרעיון הוא מקורי. רואים את הרגשות של הדמות בברור. כמה דברים קטנים שמפריעים, טעויות הקלדה. רצו ולא אצו,ועכשיו ולא ודעכשיו, כשכותבים משהו רצוי לעבור עליו. הייתי מסימת במשפט:" ועכשיו אני בת שמונה עשרה, כמובן שאף אחד לא רצה לאמץ אותי, ועכשיו אני משוחררת מהכלא הנצחי" אחרי המשפט הזה כל הסיפור התחיל להתבלגן ולהפןוך לסיפור ולא לקטע, לא חבל? בכל אופן רעיון מקורי ויפה אבל הייתי מקצרת מעט ועושה עריכה.

שם הקטע: רגש

כתבה: מוריס 

הקטע: ה

הצצתי מעבר לקיר המחוספס. הלחי שלי נגעה בו קלות, וזה הציק לי במעט; אבל ידעתי שזה כאין וכאפס לעומת מה שמרגיש מייק הקטן, אז לא התאוננתי.

צפיתי בו ובמאט גדול-הקומה שלחץ אותו אל הקיר. אפו דימם ודם ניגר משפתיו, כתוצאה מנגיחת ראשו בקיר. ידעתי שלו החספוס מציק יותר.

הרגשתי אשמה; לא כי באמת עשיתי משהו, אלא דווקא מפני שלא עשיתי.

אפילו לא התכוונתי לראות את זה! בסך הכול שכחתי להביא את הספרים מהארונית וידעתי שהנרי, אבי החורג, יתעצבן אם הוא יבחין אצלי בהידרדרות חוזרת בלימודים, ואז הוא שוב יגיב בכעס... ואף אחד לא רוצה להיות בסביבה כשהנרי עצבני.

ומפני שמחר עומד להיות לנו מבחן... טוב, לא יכולתי שלא לחזור, עד כמה שלא התחשק לי.

ואז נתקלתי בהם. והרגשתי כל כך נורא, כי ידעתי איך זה להימצא חסר אונים מול מישהו שגדול ממך בהרבה, וללא שום יכולת להגן על עצמך. וכל כך כאב לי על מייק. הוא מעולם לא פגע באף אחד; אבל קומתו הקטנה, רזונו וחיוורונו היוצא דופן הפכו אותו למושא צרות תמידי.

ולחשוב שהדבר היחיד שמנע ממני ללכת אליו, היה האבא החורג והנורא שלי. מאט, רק בגדול.

רציתי לעזור, אבל ידעתי שאם אני אסתבך בצרות, הנרי לא ירחם עלי הפעם.

צמרמורת עברה בי שכשנזכרתי כיצד הוא "ריחם" עלי בפעם הקודמת.

אבל לראות את מייק הקטן, הצנום, חסר אונים למול גודלו העצום של מאט...

גם לי זה קרה פעם, גם עלי מאט איים - אבל אני לפחות יכולתי להגן על עצמי. מייק לא יכול.

וכשמאט חבט את ראשו של מייק בפעם השלישית, ודם החל לנטוף ולהכתים את הקיר המסויד; אדום לוהט, צורח, כאב, על רקע עורו החיוור של מייק הכושל אל הרצפה; נכנעתי לפחדיי והתנפלתי על מאט.

אני לא יודע אם זה היה האומץ שהסתתר בי, התסכול שגבר עליי באותו רגע, או כל רגש אחר; הדבר היחיד שאני יודע שיכולתי להרגיש באותו רגע שמייק מלמל, "תודה," בקול חלש וצרוד, הוא כעס.

כעס על עצמי שבכלל התלבטתי.

רגשות שהיו בקטע (מסומן בלבן):

רגשות: כאב, חוסר אונים, בלבול וכעס

ביקורת: וואו! קטע טוב! ממש מרגישים את הרגשות של הדמות. אהבתי את הסיום: "כעס על עצמי שבכלל התלבטתי.". חבל רק השם, לא אהבתי אותו. אין מה להוסיף.

שם הקטע: אין שם

כתבה: Invincible Ruler

הקטע:

כ ישבתי על הנדנדה, אך לא התנדנדתי, לא העזתי לזוז, רק להביט אל כפות רגליי. נעלי ספורט לבנות כרגיל לעיר שאליה עברתי.

המעבר היה קשה, ואף אחד לא מבין. אין לי אל מי לדבר, אלא רק לעצמי.

הגעגועים לכפר עולים במעלה גרוני, מראה החורשות הירוקות הפרושות על מרחבים רבים, ובתי אבן שבנויים צפופים-צפופים. צחוק הילדים המשתעשעים בדבר מה, כמעט עוברים את גבולות הכפר, ונתפסים על ידי איזה שהוא מבוגר. אך ככל שהגעגועים ממשיכים לעלות, הם דועכים לאט לאט, והטעם שנותר על לשוני לבסוף, מרגיש כה מר.

מדוע אינם מבינים? זה לא בית, זה! אלו בניינים מרוחקים עם גגות אפורים, ועשן שחונק באוויר. ילדים מרעישים שמביטים לאחור, לא מדברים אך צוחקים בקול חרישי שלא קשה לשמוע.

הבכי שנשמע בלילה שקט יותר מאי פעם, ואין ביכולתי לזעוק לעזרה מהסובבים אותי. אמא עובדת קשה בכדי לשלם לדוד, שאצלנו אנו מתגוררים בזמן הקרוב. הדוד עובד קשה בכדי לשלם מיסים. האם אני שונה? גם עליי לעבוד במרץ, ורק אז עולה התחושה של כעס עצמי. כולם עובדים קשה, כך צריך להיות גם אני.

לא אוכל להתחנן לעזרה, אצטרך לשבת לבדי, ולעשות הכול. אצטרך להתרגל למקום הזה, ואם לא להתרגל - לפחות ללמוד לחיות.

אך, בעננים האפורים שאליהם אני נושא את מבטי, אין שום דבר שמזכיר את השמיים הכחלחלים שאליהם נולדתי.

הרגשות שבחרתי- מרירות, געגועים.עס, שנאה, חרדהאונים, בלבול וכעס עצמי.

ביקורת: אני אתחיל מה זה שאני חושבת שהקטע שכתבת מאוד מציאותי עד האמצע. זה טוב כי כשכותבים סיפורים הם צריכים להיות כאלה וגם קטעים, אבל לקראת סוף הקטע התחלת לגרום לזה להיות כבר לגמרי לא מציאותי. בלעבור לעיר יש הרבה צדדים טובים ורעים, את הראת רק את הרעים וזה מוגזם. אהבתי את המעגל שבנית בסיפור:" אמא עובדת קשה בכדי לשלם לדוד, שאצלנו אנו מתגוררים בזמן הקרוב. הדוד עובד קשה בכדי לשלם מיסים". אני הייתי קוראת לקטע בשם כמו "להתרגל" או משהו בסגנון הזה. אהבתי, רק שמנסים לכתוב משהו מציאותי עושים את זה עד הסוף.

שם הקטע: אין שם

כתבה:  Dreaming I

הקטע:ח

זו הייתה שעת דמדומים מאוחרת, כשהוא מילא את ספלו בתה ירוק בפעם השלישית. הוא קירב את הספל אל פניו ומילא את אפו באדים. הוא חשב שלתה יש ריח קצת מוזר היום.

הוא מצמץ למראה המים החמים בידו. האדים חיממו את פניו, ולמרות שהיה להם ריח משונה, הוא העדיף להשאיר את הספל קרוב אל פיו.

לתה כבר לא היה את אותו טעם—לא היה לו אפילו את אותו ריח, לעזאזל—והנחמה היחידה שמצא בו הוא חום האדים. אבל הוא מעריץ גדול של תה, כך כולם תמיד אומרים.

לתחושה הכלואה בחזהו לא היה הסבר—הוא לא היה שמח, אבל גם לא עצוב; ובכל זאת, היא הייתה מציקה עד כדי כך שאם היה יכול לגרד אותה פיזית מחזהו, ציפורניו כנראה היו שורטות את עמוד השדרה.

הוא לא הצליח למצוא לה הסבר הגיוני, כי שום דבר רע לא קרה לאחרונה, להפך; חלומו התגשם, והתוצאה הייתה טובה שבעתיים מהמצופה. כל השנים החולפות, החודשים הקשים, הימים המעיקים, השעות הכואבות והדקות הארוכות השתלמו סוף סוף. חלומו התגשם מהר משציפה, למרות שהכיר כאלה שהשיגו אותו מוקדם ממנו בגיל.

עכשיו, הוא היה לבד בין ארבעת קירות חדרו, עדיין אותו אדם, התה עדיין אותו תה, והחדר גם כן, אותו מקום בו בילה לילות ארוכים כלוא בפנטזיות על העתיד ההולך וקרב. אך דבר מאלה לא הרגיש מוכר יותר, אפילו הוא עצמו.

זה לא העציב אותו, זה לא שימח אותו. הדבר היחיד שיכול היה לחשוב עליו הוא הריח המוזר של התה, או החום של האדים על פניו.

אם מישהו היה שואל אותו מה הוא מרגיש, הוא בוודאי היה מהרהר, מנסה לחפש לזה שם, אך לבסוף עונה בקול חולמני:

'כלום'.

ריקנותצמי.

ביקורת: הסגנון כתיבה שלך מזכיר סגנון כתיבה אנגלי (מהסוג הלא חופר) וזה נחמד. גם הקטע עם התה והכל, את קוראת ספרות אנגלית? בכל אופן הקטע נהדר! מרוב שזה טוב אין לי מה להוסיף רק חבל שלא נתת לקטע שם.

שם הקטע: אין שם

כתבה:  שוקולד לימון

הקטע:ח

איימי שכבה על גבה והתבוננה בעננים. הם נראו קרובים כל כך וממשים כל כך. רק להושיט יד ולגעת בהם.

׳חבל שזה לא באמת כך.׳ חשבה, ׳ממש כמו החלומות שלי. ׳

כבר די הרבה זמן שאיימי וגייסון מתכננים לברוח מהאחוזה, להיות חופשיים.

אך עכשיו, שזה נגמר היא תהתה אם זה היה כדאי.

אולי אם היו נשארים באחוזה, לפחות היו יכולים לראות זה את זה.

אך הוא כבר אננו.

הוא הקריב את עצמו בשבילה.

וזה רק מראה כמה אהב אותה. והיא אותו. היא חווה לו את חייה. אבל בלעדיו, הם לא שווים.

הרגש שכתבתי עליו הוא: געגוע (זה אמור להיות לבן

ביקורת: דבר ראשון רעיון נחמד מאוד, אהבתי. חבל קצת שהמימוש יצא פחות טוב, זה נורא קצר וקשה להזדהות עם הדמות, כדי לך להרחיב. אהבתי את המשפט הראשון:" איימי שכבה על גבה והתבוננה בעננים. הם נראו קרובים כל כך וממשים כל כך. רק להושיט יד ולגעת בהם". עוד דבר קטן שעיצבן אותי, למה אין שם לקטע? זה קטע נחמד אבל דרש הרחבה.

שם הקטע: אין שם

כתבה: ירדן

הקטע:ח

כל כך התרגשתי,סוף סוף הם מגיעים-בני דודי מארצות הברית.
שנתיים וחצי לא ראיתי אותם.
לא ידעתי מה לעשות עם עצמי,הייתי עצבנית מאוד, קפצתי במקום,רצתי בבית,לא ידעתי איך למתן את ההתרגשות שלי.
"טוק טוק טוק" שמעתי פתאום "הם כאן!" צרחתי,דילגתי לעבר הדלת פתחתי אותה ואמרתי: "מה שלומכם? מלא זמן לא.. " אוי ואבוי לי, זה היה השליח של הפיצה שהזמנו הוא ענה לי בתגובה: "מותק,אני לא יודעת מה קרה שכל כך רצית פיצה אבל קחי, 40 ש''ח" שילמתי לו מהר וטרקתי לו את הדלת.
חיכיתי עוד 10 דקות,15 שעה,20 דקות, "נו למה הם לא באים?" התרגזתי.
בשנייה שאמרתי זאת שמעתי דפיקה בדלת,הבנתי שזה הם כל כך שמחתי!

ביקורת: סוף סוף משהו שמח! הרגשות הם בהתחלה ציפה, אחרי זה אכזבה ובסוף שימחה. מה שכתבת זה יותר סיפור קצר ואני ביקשתי קטע. חבל שאין שם. כתבת סיפור מאוד מציאותי חמוד ונחמד!

הגשה מיצטינת: Dreaming I, הכל נכתב כל כך טוב שפשוט אין מה להגיד!

שלב שני

השלב השני פשוט מאוד! אתם צריכים לבחור מושג מפורסם או בסיסי (מים, פייסבוק...) ולשנות את הפרוש שלו.

עד סוף הסיפור אנחנו צריכים להבין מה הפרוש בלי לכתוב את זה באופן ברור.

הגישו:

1.Invincible Ruler

2.Dreaming I

3.שוקולד לימון D:

4.סיפורים בהמשכים - הכותבת

5.פרפר הכי יפה כשהוא חופשי

6. צ'לסי

7. ירדן

8. studio H

9.מוריס :]  הגשה לדוגמא

10.מאי סיפורים בהמשכים

11.בועות-סיפור בהמשכים

עזרה- איך לשנות שם של משהו בלי שזה היה דומה

כותבים על דף לבן בקצה למעלה את המילה שאם רוצים לשנות+שלושה קווים כמו בתמונה

כותבים בקווים שלושה דברים שהמילה היא לא ראו למעלה

מקיפים את מה שהכי אוהבים

כותבים 3 מילים שעולות בראש

כותבים מילים שעולות בראש

בסוף מכל המילים מנסים ליצור הגדרה.

הגשת המשימה ב11.1

עד שלושה עמודים

...

בבקשה תכתבו על הספר האהוב עליכם נכון לשנת 2102 שיצא בשנה זו בתגובה נפרדת!