גיליון 11

מה יש בגיליון:

-לקרוא או לקרוע

-אתגר כתיבה

-מדור ציטוטים

-לבירינית

-תפזורת תשובות

-הידעת?

-תחרות כתיבה

-הודעות

לקרוא או לקרוע

פרטים על הספר: אריק רקס ופיות הזעם מאת קאזה קינגסלי

מאת: הריט

ביקורת: זהו הספר הרעביעי בסדרת אריק רקס. כמובן כמו בכל ספר אריק רקס, אריק צריך לעשות איזו שהיא משימת מלכות (אם אתם מכירים את הסידרה, אז אתם יודעים שהוא נסיך קוסם), בדרך הוא נלחם במפלצות ופותר חידות (בעיקר). הפעם משימת המלכות של אריק רקס היא להציל את בתאני (ידידה שלו) מפני נסיך הצללים. הספרים בסדרת אריק רקס מלאים בחידושים והמצאות (למרות שבהתחלה זה נראה כמו חיקוי של הארי פוטר זה ממש לא) עם המון דברים מגניבים או שימושיים. גם בספר הזה לא חסרות המצאות שמוסיפות מתח ועינין. הרפתקאה בספר קלילה, לא מסובכת אבל באיזה שהוא מקום קצת צפויה למי שקרא ספרי פנטזיה רבים. היו קצת קטעים נמרחים וחופרים (כן חופר זה סלנג...) אבל למצרות כל הפגמיים זה היה ספר נחמד וקליל וכיפי. העלילה זרמה בניגוד לספרי פנטזיה כבדה* רבים אחרים (פנטזיה כבדה* זה עולם עם פיות, מפלצות, דרקונים, אנשי זאב כו' ביחד). בקיצור ספר קליל ונחמד אבל קצת מעצבן וחופר באיזה שהוא מקום, טב להעברת הזמן לא יותר.

לקרוא או לקרוע: לא לגעת (3 כוכבים).  

אתגר כתיבה

מאת: הריט

כתבו סיפור\קטע שהגיבור שלו בעל תכונת אופי או רקע הפוך משלכם, למשל אם את נדיבים הוא לא.

מדור הציטוטים

מאת: הריט

""את ירוקה. את חולה?"
זה עניין של אופנה, פוזי. כמו להשתמש בשפתון." אני אומרת.
"זה אמור להיות יפה," לוחשת אקווטיה, ואני יכולה לראות את הדמעות מאיימות לזלוג מעבר לריסים שלה.
פוזי מהרהרת ואומרת באגביות: "אני חושבת שאת תהיי יפה בכל צבע."" עורבני חקיין מאת סוזן קולינס.

קרדיט על האנימציה

לבירינית

מאת: הרמיוני

פרק 9

אני לכודה. במעגל החיות האלו.

לפתע הופיע רעיון בראשי.

יריתי חץ מדויק להפליא בפניו של אחד מהם, ובלי לחשוב פעמיים, רצתי וטיפסתי בזריזות על אחד העצים.

טיפסתי עד הענף הכי גבוה שיכולתי להגיע אליו. הבטתי למטה.

היצורים התאספו סביב גופתו המתה של חברם, וצווחו בקולי קולות. לאחר כמה דקות, הם התאספו סביב העץ שלי.

הם קטנים מדי. הם לא יכולים לפגוע בי.

לפתע אחד מהם זז אחורה, והאחרים פינו לו מקום. הוא התחיל לרוץ במהירות מסחררת אל עבר העץ שלי, ומיד לאחר שהגיע לאחד הענפים, התחיל לטפס מעלה. הבטתי סביבי בחוסר אונים, כחיה לכודה. בפזיזות קפצתי אל העץ שעמד ליד. היצורים בהו במקום שבו עמדתי קודם בשאלה, ואז הביטו בי.

התחלתי לטפס לראש העץ. שם לא יוכלו למצוא אותי. או לפחות יהיה להם קשה להגיע אליי.

היצורים החלו לטפס על העץ. לפתע הבזיק רעיון במוחי.

שלפתי את החבל מתרמילי, וכרכתי אותו סביב העץ. הידקתי אותו בחוזקה, וקשרתי את קצהו השני לבטני.

 קפצתי לעץ הבא, גוררת אחרי את העץ.

היצורים נפלו מהעץ בבת אחת. אבל לאחר כמה שניות התעשתו, והבינו שהשיפוע של העץ רק עוזר להם לטפס.

מיהרתי להתיר את החבל מהעץ. העץ התעופף אחורה, והעיף את היצורים באויר. אבל הייתה לי תחושה שיחזרו.

מיהרתי לקחת שני ענפים, והבערתי אש. זרקתי אותה אל מאחורי. יצרתי מאחורי מעין חומת אש. שרפה.

רצתי בחזרה למחנה.

"את משוגעת?! דאגנו לך!" צעקה ארין.

"אין זמן. היצורים האלו יוכלו לעקוף את חומת האש. הם לא טיפשים," אמרתי.

"יש אוכל?" שאל פביאן.

"כן. לא עכשיו!" אמרתי בזעף.

התחלנו לרוץ במהירות אל עבר הצד השני של היער.

גיצים אדומים לוהטים התעופפו מכל עבר. הברדס שלי התעופף מאחורי ראשי, אך לא עצרתי על מנת לסדר אותו. תלתלי החומים התבדרו במשך הריצה.

לפתע נשמעה זעקה. ומיד אחריה חבטה.

בלמתי בבת אחת.

לפתע ראיתי את פביאן שרוי על הקרקע, סבוך בשורשי ענפים. השריפה עמדה להרוג אותו בכל רגע.

שלפתי פגיון. "תמשיכי לרוץ. אל תעצרי גם אם לא נחזור!" צעקתי לארין. "תמצאי מים. תתחבאי בלילות. אנחנו נמצא אותך. אני מבטיחה!" הוספתי. ארין הנהנה בראשה, והחלה לרוץ במנוסה, שערה הבלונדיני מתנפנף.

התקרבתי לחומת האש. איכשהו, היא התפשטה מהר מדי. חתכתי את השורשים, בעוד חומת האש ממהרת לקראתנו בצעדים גדולים.

"איי!" צעק פביאן לפתע. הבטתי בבשר החרוך על כף רגלו, והבנתי כמה הפציעה חמורה. אפשר לומר שהוא מחוסל. אם המינוטאורוס יריח אותו, הוא מת. אבל לא רק המינוטאורוס מטריד את מנוחתי. אני חוששת שיש כאן עוד טורפים כמו אלו שראיתי קודם. המינוטאורוס נראה קטנטן לעומת שאר הצרות שלנו.

גלגלתי את פביאן בשנייה שרגליו לא היו כרוכות סביב השורשים.

מיהרתי לעזור לו לקום, והתחלתי לרוץ, כשהוא על כתפי. משקלו הקשה עליי.

רצתי, בלי להפסיק. ראיתי שחור. מסביב ליער. השמיים היו שחורים. לא בגוון הלילה. אילו היה זה לילה, השמיים היו כחולים עמוקים. אבל עכשיו, היו השמיים שחורים לגמרי, ונצנוץ ה"כוכבים" היחיד שהיה שם, היה גיצים אדומים לוהטים. יכולתי לחוש את המוות מלטף את זרועי. אבל אף אחד לא ימות היום; אני אעמוד בהבטחתי. באש ובמים.

ברעות.   

לפתע ראיתי מולנו, מעבר צר. צר מספיק על מנת שנוכל לעבור דרכו.

מיהרתי לשם. קיר האבן הגדול לא יניח לאש לשרוף אותנו.

כעסתי על עצמי לרגע. שהבערתי את השריפה הזו. למה הייתי כזאת טיפשה? למה? הלוא רק בגללי נפרדו דרכינו. ואם לומר את האמת, יש סיכוי קלוש שנמצא את ארין, עם כל הדברים העל-טבעיים שקורים כאן. אבל הבטחתי לשמור עלייה בחיים. ואני חייבת למצוא אותה.

רצתי עם פביאן במעבר. הדלקתי לפיד, בידיעה שהשריפה המתחוללת תסווה את העשן שלנו.

היינו חייבים למצוא מים בדחיפות. הכוויה של פביאן, והאש הרותחת, שגרמה לנו לצמא גדול. הייתי חייבת לעצור. הכוויה של פביאן רק החמירה. צבעה נעשה לשחור נפוח, והיה אפשר כמעט לראות את עצמותיו. הוא נאנק בכאב.

"אני צריכה את שני נאדי המים שלנו. אני מזהירה אותך, זה יכאב," אמרתי, והושבתי אותו ליד הקיר, תולה את הלפיד באחד החורים הקטנים שבקיר, ושולפת את שני נאדי המים.

אני שופכת בזהירות טיפת מים על כף רגלו.

פביאן זועק בכאב, ונושך את שפתיו עד זוב דם.

קרעתי פיסה מהברדס הכהה, וניגבתי את שפתיו. "תשתדל לא לנשוך את עצמך. זה לא יעזור לנו להרחיק מאיתנו את ה..." אמרתי, ותהיתי אם לספר לו על היצורים. "מינוטאורוס," מיהרתי לענות. פביאן הנהן בראשו בקושי. "נקווה שהעשן יבלבל אותו," אמרתי, מחייכת חצי חיוך, בניסיון לעודדו.

שפכתי עוד טיפת מים. הוא זעק, אבל לא נשך את שפתיו הפעם.

"את.... יכולה לשפוך יותר בבת אחת?" שאל בקול חלוש.

"אבל אז זה פחות יעזור. יש לי רעיון אחר," אמרתי, וקרעתי עוד פיסה מהברדס.

שפכתי עלייה מים. סחטתי את פיסת הבד מעל הפצע. המים נטפו על הפצע. בלי לחשוב פעמיים, התעלמתי מכל הזעקות שלו. כשסיימתי, עטפתי את כף רגלו בבד הרטוב.

הנשאר לנו את נאד המים שלו. לא שטפנו מפנינו את האפר. אין לנו מספיק מים לזה.

"את חברה טובה," אמר, והביט בעיני.

השפלתי את מבטי במבוכה, והתפללתי שהאפר על פניי יסתיר את הסומק שעלה על לחיי.

"גם אתה," אמרתי.

התיישבתי לידו. "אם משהו יקרה, אני אעיר אותך," אמרתי.

"את בטוחה שאת לא רוצה שאני אשמור?" שאל.

"אתה בקושי יכול לעמוד. תישן." פקדתי עליו בנימה רכה.

הוא השתכנע, ועצם את עיניו. הוא נרדם במהרה.

"בבקשה, שפביאן יחלים. ושנמצא את ארין שוב. אני רק רוצה להוציא את כולנו שלמים מכאן." לחשתי בשקט. נדמה היה לי לרגע שרגלו של פביאן האירה במעין אור זהוב זורח, שהתפשט לאורך כל גופו. אבל אלו וודאי ההזיות שלי. אני עייפה...

פקחתי את עיני לאור השחר. הלפיד כבר כבה. גשם קל טפטף, והשריפה כבר כמעט כבתה.

כעסתי על עצמי שנרדמתי, אך כשהסבתי את מבטי אל פביאן, הוא היה ער לגמרי, והביט בי בחיוך.

פניו היו בוגרות יותר מאתמול. אולי בגלל האפר, שיערתי לעצמי.

"איך אתה מרגיש, חולה?" שאלתי.

"מצוין," אמר, והעלה חיוך על שפתיו. שובל של דם קרוש היה מרוח על פניו, עד לסנטרו.

"בוא נראה," אמרתי, וניגשתי בעייפות לקרסולו. נדמה היה לי שרגלו התארכה בהרבה בלילה.

"אני רעב," קיטר.

"שנייה," אמרתי, והתרתי את הקשר הסבוך שקשרתי אתמול. נדהמתי כשהבטתי בקרסולו.

הוא... החלים.

"אתה... בסדר..." מלמלתי, לא מבינה.  נדמה היה לי שהוא גבה בלילה. עכשיו אני נזכרת ברגליו הארוכות.

"כמה זמן ישנתי?" שאלתי.

"אתמול השריפה נכבתה. אני חושב שרק לילה אחד," אמר.

הבטתי על עצמי. אילו הייתי ישנה יותר זמן, גופי שלי היה משתנה, וגדל. כמו פביאן.

"החלמת לגמרי." אמרתי בתדהמה. "אתה מסוגל לעמוד?" שאלתי, מופתעת.

"בואי ננסה," אמר, וחיוכו חשף את שיניו הצחורות.

הוא נעמד בקלילות, וגובהו היה כפול משלי.

"מה קרה כאן?" שאלתי. "מה אתה מסתיר?" שאלתי, כועסת. "איך זה יכול להיות שהפצע שלך הגליד ונעלם כל כך מהר? ואיך גבהת כל כך? משהו כאן לא מסתדר לי," אמרתי, כועסת.

"האמת, שאני בעצמי לא יודע. אבל מה שקרה, קרה, לא כך? את לא שמחה שאני בסדר?" שאל.

"אני שמחה. אבל... משהו לא בסדר," אמרתי.

"אתמול הייתי גבוהה ממך. היום אתה גבוה ממני. אתמול לא... נראית כמו... בחור. נראית כמו נער צעיר, ועדיין... היית... תמים," אמרתי, מתקשה להבין.

"אני מניח שהתבגרתי בשנתיים. אבל למה, ואיך?" אמר. אחרי רגע של שתיקה דיבר. "אין לי תשובה בשבילך. ואני חושב שגם לך אין. אז אולי כדאי שנתקדם?" שאל.

"לא רצית לאכול?" שאלתי, וחשתי את הרעב מקרקר בבטני.

הוא ניגש, והבעיר מדורה מכמה עצים שהיו באזור. "כמה זמן היית ער?" שאלתי.

"בערך שעתיים. הספקתי לאסוף כמה עצים, ומצאתי מים," אמר, ונפנף בנאד המים שלו אל מול עיני. "אה, וגם צליתי את הבשר שצדת אתמול," אמר.

"המים נראו בסדר?" שאלתי בדאגה, לפני ששתיתי בשקיקה.

"את לא סומכת עליי?" שאל בתדהמה.

"סומכת," אמרתי, ולגמתי לגימה ענקית מהמים, ונגסתי בבשר. "כדאי שנשמור," אמרתי.

הוא הנהן, ודחף לתרמילו את השאריות.

 התחלנו ללכת. הוא הוביל אותי למקור המים שלו.

עמדנו ליד אגם מנצנץ, ענקי, שסביבו עשבים ארוכים. אחו יפהפה. ראיתי במבי מתרוצץ. שמחתי לגלות שיש כאן גם דברים מוכרים. תהיתי לרגע אם פביאן יודע.

אתה עוד לא התרחצת," אמרתי. "תתרחץ לפניי. אני אלך ללקט מזון בינתיים." אמרתי. פביאן הנהן בראשו, ועיניו התכולות בהקו בשמש שהאירה עליו. הורדתי את הברדס. "תשמור עליו. חם מדי בשביל ללבוש את אלו," אמרתי, ופשטתי את מעילי  ומגפיי. הוא הנהן שוב.

צעדתי באחו רחב הידיים, כשתרמילי ואשפת החצים על גבי, והקשת בידי, עם חץ טעון.

חשתי את האדמה תחת כפות רגלי היחפות, והתיישבתי על הדשא הרך.

הושטתי את ידי לפרפר לבן. נזכרתי מיד באימא. הפרפרים הלבנים תמיד נדבקו אליה, לפני שחלתה. היא הייתה יושבת על המדשאה הירוקה, ואוחזת פרפר לבן בידיה. אבא היה אומר שזה סימן לחיים. אני חשבתי שפשוט מרוב שהיא טובה כל בעלי החיים נדבקים אליה. היא הייתה גורמת לתינוקות לצחוק, ולחייך, ומאירה את חייהם של חולים. היא הייתה בבית החולים, מטפלת בפצועים, ומפיצה אור בלכ מקום שהלכה אליו. לעומתי, לה היו עיניים תכולות, בהירות, ושער זהוב שופע. קיוויתי שאני דומה לה.

"היי," שמעתי לפתע קול מאחורי, והפרפר הלבן התעופף מאצבעי.

התאכזבתי כשפירשתי בראשי את קולו.

"פולו!" אמרתי בכעס, והסתובבתי אליו. היו לו חתכים, אבל הוא עמד על הרגלים.

"עקבת אחריי?" שאלתי, והשתדלתי להישמע כמה שפחות זעופה. משום מה לא התחשק לי לריב איתו. בטח שלא עכשיו. ארין נאבדה, ופביאן כמעט מת.

"אפשר לומר," אמר, והתיישב לצידי.

"אתה יודע מה קרה לאלנה?" שאלתי.

"ראיתי אותה. היא חכמה. היא מצאה דרך לצאת מהכניסה. צדקת בקשר לטיימר," אמר.

"איך ידעת שהתכוונתי לטיימר?" שאלתי מופתעת.

"ניחשתי. גם הבחורים הגדולים יצאו משם. אבל עם הרבה חתכים בידיים, ולגמרי ברגע האחרון," גיחך.

היה רגע של שתיקה.

"את הרבה יותר יפה בלי הברדס הזה. את נראית ככה יותר כמו נערה," אמר.

השפלתי את ראשי במבוכה, והסמקתי במקום לסטור לו.

"אני מנחשת שגם אתה נפגעת מהאש שהצתתי, נכון?" שאלתי במבוכה.

"אפשר לומר. אבל התחמקתי בזמן. הבלונדה צריכה להיות בקרבת מקום. היא יצאה לכאן. ראיתי אותה נכנסת. היא פצועה, אבל לא פציעות חמורות. יש לה שריטות וחבלות. לא יותר מזה," אמר.

הבטתי בפניו, ובשריטה ארוכה ועמוקה שהתנוססה על לחיו.

"אתה נפצעת," אמרתי.

"זה לא רציני," אמר, ומיהר להפנות את ראשו ממני.

"זה לא רציני. אבל כדאי לחטאות את זה," אמרתי.

"זה בסדר," אמר.

בלי לחשוב פעמיים חתכתי פיסה משרוולי, ושפכתי עלייה טיפה מנאד המים שפביאן מילא. הצמדתי אותה ללחיו.

"עכשיו אתה בסדר." אישרתי.

הוא הביט בי בעיני הברקת שלו, וחייך.

"אתה זוכר ששאלת אותי אם אני רוצה להיות איתך בברית?" שאלתי.

"כן." אמר, ונשכב על העשב, מביט בעננים.

"עכשיו אני חושבת שאני מסכימה," אמרתי.

"ומה עם פביאן?" שאל. "הוא לא יכעס?" שאל.

"למה שהוא יכעס?" שאלתי.

"כי הוא די מאוהב בך. לא שמת לב עד עכשיו?" שאל.

"לא," עניתי בהתגוננות, ונשכבתי לצידו.

"אף פעם לא הבחנת בכך שהוא מתעלם כמעט לחלוטין מארין? זאת אומרת, לא מתעלם לגמרי, אבל הוא... מעדיף... אותך עליה," אמר.

"לא חשבתי על זה כך," אמרתי.

"אז איך חשבת על זה?" שאל.

"בתור... חברה טובה שלו," עניתי.

"טוב, האמת שזה היה ברור. לא הפגנת כלפיו איזושהי חיבה מיוחדת," גיחך.

"די!" צחקקתי, ונתתי אגרוף לכתפו.

"אני חושב שהחבר שלך סיים להתרחץ," אמר.

"אני אפגוש אותו עכשיו. לכי להתרחץ," אמר.

הנהנתי בראשי, והלכתי לכיוון האגם. איך זה שלא חשבתי לרגע שפביאן היה מאוהב בי? ואם פולו סתם עושה ממני צחוק? אבל השאלה האמיתית היא את מי אני מחבבת יותר. את פביאן טוב הלב, עם החיוך הביישן? או את פולו, המצחיק והחכם?

פרק 10

אני צולה את הבשר שפולו צד בתחושת אשמה נוראית. אני לא יכולה לשחק בהם ככה. ואני גם לא רוצה לבחור. אבל האמת, היא שאני לא מסוגלת לבחור. אני בקושי מכירה את שניהם.

כשאני נוגסת בבשר הרך, אני שוקעת בהרהורים, על מירנדה. מי נמצא איתה עכשיו?  איפה היא עכשיו?

אני חושבת על תלתליה הרכים, ולחייה הסמוקות. אני חושבת על היום ההוא, שאני, אימא ומירנדה ישבנו בצר האחורית. אימא הניפה את מירנדה באוויר,  ואני הבטתי בה, בתינוקת היפה להפליא, נוצצת בשמש, מתכבדה בהילה הבלתי נראית שעטפה את אימא. בתנועה אוטומאטית שלחתי את ידי אל השרשרת שלי. המחשבות עלייה הציפו אותי.

היום האחרון שלה. ישבתי לידה, בבית העני. כשאני חושבת על זה עכשיו, לאחר שאבא חלה, האסונות פקדו אותנו. נאלצנו למכור את הבית. אך זה לא מה שהכניע את אימא. היא עדיין תמיד חייכה, גם בבית הישן. אבל לאחר מכן, רעבנו, על אף שהשכנים נתנו לנו ממזונם, בשל חיוכה הנעים של אימא, וההילה הלבנה שתמיד נדמה היה שאפפה אותה.

אני נזכרת ברגעים האחרונים שלה. ישבתי לידה, על שרפרף העץ, והיא, שכבה על המיטה הקשה, בכותנת לבנה, ושיער סבוך, ומלא קשרים. היא הייתה חיוורת, ועל עיניה נראו דמעות.

"את אמיצה, דיאנה שלי. את תצליחי," אמרה אימא בקול חלוש, נאבקת להישאר בחיים לצידי.

התאמצתי שלא לבכות, בטח שלא עכשיו. המחלה שלה לא מידבקת, נזכרתי.

חיבקתי אותה בחוזקה, והיא נשקה לראשי. "קחי את זה מתוקה," לחשה בקושי, וטמנה בידי את השרשרת שלה.

הנהנתי בראשי, וסגרתי את אצבעותי על השרשרת הארוכה.

"תמשיכי לצוד. תשיגי למירנדה אוכל,"  לחשה בקושי. הייתה לי תחושה שהיא הולכת למות. אבל התאמצתי, ולא בכיתי.

"אימא, בבקשה אל תלכי," התחננתי, ונאבקתי בדמעות.

"אני מבטיחה לך. את תהיי בסדר." הבטיחה חלושות.

"ומה עם מירנדה?" שאלתי.

"את תשמרי עליה. כמו תמיד," לחשה.

"אימא, אני אוהבת אותך," לחשתי.

"גם אני אותך. את תשרדי. אני יודעת את זה. אני מבטיחה לך. כבר בירכו אותך," לחשה.

"אל תלכי!" כמעט צעקתי עלייה מרוב כעס, אימה, וצער שאחזו בי.

"אני מצטערת מתוקה. אבל אני חייבת. אני אוהבת אותך. וגם את מירנדה. תמסרי לה את זה, כשתוכל להבין, נכון?" שאלה בקושי.

"אל תלכי!" אמרתי, אך בכל זאת נאבקתי בדמעות.

"אני אוהבת אותך." לחשה.

עיניה נעצמו, וריסיה הארוכים והשחורים הבליטו את חיוורונה.

"גם אני אוהבת אותך." לחשתי לגופתה הקרה.

נתתי לדמעות לפרוץ מתוכי.  בכיתי על גופתה הקרה, חסרת החיים. מירנדה צווחה, על אף שלא באמת הבינה שאימא הלכה. ולא תחזור יותר. לעולם.

מחיתי דמעה , והתעקשתי לא לפרוץ בבכי.

האם אימא ידעה שאני אגיע למבוך? לא יכול להיות. אז למה התכוונה אם לא לכך? לא קרה דבר משמעותי מאז. ולמה התכוונה כשאמרה שבורכתי?

נזכרתי לפתע ברגלו הזוהרת של פביאן. ביום שלאחר מכן הוא התבגר בשנה מעליי.

אני לא בטוחה שהבנתי. אבל אימא ידעה שאלך לכאן? ואם כן, מדוע לא.. עצרה בעדי? איך יכלה לעצור בעדי, לעזאזל?, חשבתי לעצמי. היא לא יכלה. ברור שלא יכלה. אבל למה התכוונה שבורכתי?

תירגעי, פקדתי על עצמי.

אבל למה אימא התכוונה?

תירגעי! פקדתי על עצמי שוב.

נשמתי עמוק. למה זה רלוונטי עכשיו? זה לא שזה יוציא אותנו מכאן. או שאולי כן?

בכל אופן, אני לא יכולה לדעת את זה בוודאות. אני נוגסת שוב בבשר הצלוי, ונזכרת שכדאי לשמור.

בבת אחת אני נזכרת.

ארין!

אנחנו חייבים ללכת מכאן. הבטחתי להוציא את ארין מכאן. אסור לי לצאת בלעדיה.

אני מחפשת את פביאן ופולו באחו הירוק, ונעצרת כשאני מוצאת אותם.

"ארין." אמרתי, במקום לספר הכל מההתחלה.

פביאן הנהן בכובד ראש. "הבטחת." אמר.

"הבטחנו!" אמרתי  בכעס, אף על פי שהייתי צריכה להפנות את הכעס הזה לעצמי.

"הבטחנו." אישר פביאן.

"נצא בשקיעה," הטחתי, ולפני שיספיקו להתלונן שזהו זמן קצר מדי, הסתובבתי והלכתי.

התיישבתי במחנה. הבטתי במים הצלולים. השעה נראתה בערך שעת צהריים. תהיתי לרגע איזה יום היום. עברו בערך... ארבעה ימים? או חמישה? או שלושה?

אני לא זוכרת. וחוץ מזה, מה זה יעזור לי לדעת כמה ימים עברו?

הבטתי באגם המנצנץ בגווני הקשת, ובדגים ששוחים בחינניות במים.

"הלוואי שנמצא את ארין," לחשתי לעצמי.

לפתע, משהו זהוב קרע את השמיים לשניים, ופזר אחריו עלטה.

הבטתי, פעורת פה, בנעשה.

"הלוואי שיהיה בוקר," אמרתי, הפעם בקול רם יותר.

לפתע, בהדרגה, השמש זרחה במערב, ולא במזרח.

הבטתי פעורת פה בנעשה.

נגעתי במים בכפות ידי.

"שיהפכו לפרפרים לבנים," אמרתי, ולפתע, התעופפו מכפות ידי אלפי פרפרים לבנים.

נזכרתי לפתע בגילו המופלג של פביאן. יש לזה מחיר. וכל פעם הוא שונה. אבל אני לא חייבת לומר 'הלוואי' כדי שהפעולה תתבצע. אני כנראה צריכה להגות אותה בתור פעולה.

אבל מה בדבר החפץ הזהוב שקרע את השמים, פיזר אחריו עלטה?

אולי זה היה סימן? כן, כנראה. זה אומר שאני יכולה לבקש אוכל?

לקחתי בידי חופן אבנים. "שיהפכו ל...לחם!" צעקתי אל הדממה.

ידיי בערו באש, שצרבה את האבנים. האש לא הייתה חמה.

לפתע הונחה בידי כיכר לחם ריחנית.

רצתי במהרה אל פביאן ופולו.

"יש לי לחם!" צעקתי בכל הדרך, מאושרת.

פביאן ופולו הביטו בי, בחשש.

"מאיפה השגת את זה?" שאל פביאן, וחתך את הלחם לשלושה חצאים שווים.

"לא השגתי. ביקשתי," אמרתי, מופתעת.

"למה את מתכוונת בדיוק, ב 'ביקשת'?" שאל פולו, ונגס בלחמו.

"אני אראה לכם," אמרתי, וטמנתי את שליש הלחם שלי בידיו של פביאן.

"לא לכל דבר יש עונש. אבל כשביקשתי שאתה תתרפא, העונש, היה כמה שנים מחייך. אני חושבת ששנתיים לקח ממך העונש על כך שריפא אוותך," אמרתי.

תלשתי בכוח ענף קטן מהעץ שהיה לידנו.

"ציפור." אמרתי, ובהדרגה, הפך הענף לציפור יפהפייה, בעלת נוצות תכולות עדינות. פביאן ופולו נעצו בציפור את עיניהם. צחקקתי, והעפתי את הציפור אל על.

"ביקשתי למצוא את ארין." אמרתי.

"השתגעת?!?!" שאל פולו בדאגה.

"את עוד תמצאי אותה מתה!" צעק פולו.

"או שתמצאי אותה גוססת מדי. ואז היא תמות לך מול הפנים," אמר פביאן בדאגה.

"כבר מתו אנשים מולי," אמרתי בעצב.

פולו הרכין את ראשו, ואחריו גם פביאן.

"לא משנה. אבל אולי נמצא אותה פצועה, ונוכל לטפל בה," אמרתי בהתרסה, מנסה להעלים את המחשבות על אימא.

"את מעדיפה לקחת את הסיכון?" שאל פביאן. "כי אם היא עדיין בחיים, היא תוכל להינצל," הוסיף.

"פולו, אמרת לי שראית אותה," אמרתי.

"היא הייתה פצועה. אבל היא עדיין הצליחה להיחלץ מהיער. אבל אני ממש לא בטוח שפנתה לכאן," אמר.

השקיעה יורדת, והפעם, יותר בטבעיות.

"אני לא יודעת מה איתכם. אבל אני הולכת לחפש אותה, לפני שתסתבך," אמרתי.

לפתע ראיתי מדורה באופק. העשן בלט על הצבע הוורד של השמש.

מי עוד יכול להדליק מדורה? זה ברור.

"ארין," מלמלנו כולנו פה אחד.

מלכודת! מלכודת! מלכודת! קול צרח בתוכי.

אני מוכנה לקחת את הסיכון. כי אם זאת באמת ארין, הבטחתי לשמור עלייה במחיר חיי.

רצנו למחנה, והטחנו את חפצינו בתרמילים.

לפתע הבנתי מה ה 'עונש' של הלחם. הוא לעולם לא משביע. לעולם. הרגשתי כרגע כאילו בטני חלולה.

התעלמתי מהרעב, ורצתי לעבר העשן, עם קשת שלופה ובה חץ טעון, כשמאחורי, פולו ופביאן.

תפזורת מגיליון 10 תשובות

מאת: אני וזהו

לחצו להגדלה

הידעת?

מאת: נועה

סופרת סדרת הספרים משחקי הרעב סוזן קולינס הושראה לכתיבתה מהמיתולוגיה היוונית

שלב 3 הגמר-תזכורת

המשימה פשוטה מאוד ומסכמת במיוחד!

אתן צריכות לכתוב סיפור שמתחיל באותו משפט ומסתיים באותו משפט, איזה משפט שאתן רוצות.

טיפ: להתחיל מהסוף

להגיש עד: 8\2

רשימת משתתפים:

1.Invincible Ruler

2.Dreaming I

3.שוקולד לימון D:

4.סיפורים בהמשכים - הכותבת

5.פרפר הכי יפה כשהוא חופשי הגשה

6. The B-log

7. ירדן

8. studio H

9.מוריס :] הגשה 

10. מאי הגשה

11. בועות

הודעות

1. מצטערת על הגיליון הקצר הגיליון הבא היה יותר ארוך.
2. אנא תרשמו לבלוג מומלץ בתגובות דרך הטופס הבא:

איך הבלוג שלי קשור לספרים או\ו לכתיבה?
פוסט מומלץ:
הערות:

הדבר מעניק לינקוק ברשימות לארבע שבועות! תזכורת בפוסט ועצם העובדה שנבחרתם ולא סתם קיבלתם לינקוק. לא צריך לתת לינקוק בחזרה!

3. אנחנו רוצים לפתוח מדור בעיתון שיוקדש לספר אחד (כמו הביברמאניה מי שמכיר)על איזה ספר אתם רוצים שנדבר?

4. אנחנו בחיפוש שותפים מצומצם אז מי שרוצה שיכתוב בתגובה.

קרדיט על החתימה