תחרות כתיבה תוצאות גמר+חלוקת פרסים

שם הקטע: מכתב של געגוע

כתבה: מאי סיפורים בהמשכים

הקטע:

אני מתגעגע אלייך מאוד, והייתי רוצה שתחזרי. ואני לא יודע אם תקראי את המכתב הזה בכלל, אבל אני רק רוצה שתדעי שאני אוהב אותך מאוד.

אני כותב לך מכתב כי אמרת שאת לא מוכנה לשמוע, אבל לא אמרת שאת לא מוכנה לקרוא.

אני מצטער שאכזבתי אותך, אני יודע שכנראה כואב לך הרבה יותר משכואב לי. אבל אני לא מסוגל להתמודד עם העובדה שאת לא איתי יותר.

אני מתעורר בבוקר, וכל מה שאני יכול לחשוב עליו זה שאת לא איתי יותר. אני אוכל ארוחת צהריים, וחושב על כל השיחות והארוחות שאכלנו ביחד.

אני חושב שאפשר לומר שעוד לא התגברתי עלייך מאז המקרה ההוא לפני חודש, ומעולם לא הרגשתי אשם יותר. בלשון המעטה.

אני רק רוצה שתדעי שאהבתי אותך באמת, אפילו אם את לא מאמינה שזה נכון.

אני לא מנסה לגרום לך לחזור אליי, ממש לא. אני רק רוצה שתדעי שאני מצטער, שאני באמת אוהב אותך. ואפילו אם לא –

היא קימטה את הדף הלבן והשליכה אותו הרחק ממנה ככל שיכלה, הישר אל פינת החדר הקטן. היא לא רצתה לקרוא עוד, המילים שכתב צרבו את ליבה וניפצו אותו פעם נוספת, כאילו שאינו מנופץ גם ככה. היא הרגישה גוש כבד בגרונה, וגם הדמעות לא איחרו להגיע.

איך הוא מעז לכתוב לה אחרי כל מה שקרה? איך הוא מעז בכלל לומר שהיא אינה אמרה שהיא לא מוכנה לקרוא, ולכן הוא כותב? שלא נדבר על כך שכל משפט חדש מתחיל במילה 'אני', וזה בהחלט משקף את מערכת היחסים שהייתה להם!

אך משום מה, מסיבה לא ברורה, למרות כל הכעס והעצב והדמעות, היא מצאה את עצמה לוקחת דף ועט, וכותבת לו מכתב.

אני מתגעגעת אלייך מאוד, והייתי רוצה שתחזור.

ביקורת: כמו כל הקטעים שלך גם עם הקטע הזה קל להזדהות ולהבין. הוא מיצג טימטום שקיים אצל הרבה מאיתנו לצערנו. אני מאוד אהבתי את זה שיש כאן פואנטה נחמדה. אהבתי את המשפט הבא:" אני כותב לך מכתב כי אמרת שאת לא מוכנה לשמוע, אבל לא אמרת שאת לא מוכנה לקרוא".  שלוש דברים שאני רוצה להעיר לך לגביהם. הראשון זה המשפט הבא:" אך משום מה, מסיבה לא ברורה, למרות כל הכעס והעצב והדמעות, היא מצאה את עצמה לוקחת דף ועט, וכותבת לו מכתב." אני הייתי אולי מוסיפה כמה תאורים כדי לתאר את עצם העובדה שהיא כותבת מכתב. דבר שני, מי כותב מכתב היום? אף אחד כמעט (אלה אם זה חשבון בנק) הייתי משנה את המכתב לפתק. דבר שלישי השם "מכתב של געגוע" טיפה מסורבל לא חושבת? בס"ך קטע יפה אבל צריך שיפוץ קל.

שם הקטע: אין

כתבה: פרפר הכי יפה כשהוא חופשי

הקטע:

שתקתי; ידעתי שאני לא רוצה לומר לו דבר.

העדפתי לעמוד מולו ולעצור את הדמעות, אבל לא משנה כמה חזק ניסיתי - הדמעות פשוט יצאו מעצמן.

"אני לא אוהב אותך." המילים האלו חזקות מידי, הן יכולות לשבור אפילו את הרקולס בכוחן.

הן ממוטטות והורסות כל שבריר קטן של תקווה שנשאר בך. הם הורסות אותך פיזית ונפשית.

לשמוע את הסירוב הזה, לשמוע את המילים שלו מנפצות את כל האשליות שעד אותו הרגע חשבתי שהן המציאות.

תמיד אמרתי שאני לא מאמינה באשליות, שסופן של אשליות זו רק המציאות הכואבת. האמת.

והנה, עכשיו, קיבלתי את האמת הזו בפנים; כואבת, שורפת, ממוטטת...

'למה?' אם רק היה בי את הכוח, כנראה שזה מה שהייתי שואלת אותו כרגע. למה, למה הוא לא אוהב אותי? מה רע בי? מה עשיתי שגרם לו להגיד את המילים האלו - מה לא עשיתי.

עד היום... רק הבטתי בו מרחוק, רק אהבתי אותו בסתר... אבל עכשיו - עכשיו כולם יודעים. אבל לא באמת אכפת לי מכולם, שכולם ידעו; אכפת לי רק ממנו.

"אני מצטער..." הוא לחש לפתע.

"אני לא רוצה לגרום לך לכאב. אני מצטער... אבל - אני לא אוהב אותך," הוא המשיך ואמר. פוגע בי, שוב ושוב.

אתה לא רוצה לגרום לי לכאב? באמת? אם ככה...

'למה, למה אתה חוזר על המשפט הזה?!'

זה מה שהייתי אומרת לו, לו רק רציתי...

אבל ידעתי את האמת, ידעתי שהוא חוזר ושב על המשפט הזה רק כדי לגרום לי לשנוא אותו.

כדי שלא אסבול.

ידעתי שהוא לא אדם רע; והמחשבה הזו עליו היא לא אשליה - האדם שאני אוהבת, הוא לא אדם רע.

"אני יודעת שאתה עושה את זה לטובתי..." לחשתי לפתע, עיניו שבפעם הראשונה יכולתי לראות את צבעם הכחול שכולם דיברו עליו - הצבע הכחול שאפשר לראות רק מקרוב-קרוב, רק בגלל שהוא כל כך כהה - העיניים האלו, הביטו בי בהפתעה.

"אני יודעת שאתה חוזר על אותן המילים רק כדי שאני אשנא אותך," לחשתי בצרידות.

"אני מצטערת," צחקתי בכאב, "אבל אני אוהבת אותך."

הוא הביט בי, זיק של כאב וחמלה עובר בעיניו. 'אני לא רוצה ממך רחמים!' כנראה זה מה שהייתי אומרת לו, אבל...

שתקתי; ידעתי שאני לא רוצה לומר לו דבר.

ביקורת: הקטע שכתבת נורא מבולבל, לא ברור מה הוא רוצה ממנה. גם חבל שאין שם. אהבתי את התאורים, מוסיפים המון למה שכתבת!

שם הקטע: אין

כתבה: הכותבת

הקטע:

"הכל יהיה בסדר!" הבטיח בריאן לאמה

"איך אתה יכול להגיד דבר כזה?!" התפרצה אמה "אני גוססת! אני הולכת למות!"

"את לא הולכת למות!" התפרצתי גם כן "את פשוט חולה! נמצא דרך לרפא אותך!"

"אין דרך לרפא אותי! אני הולכת למות!" אמה קראה ויצאה מהחדר במהירות

~*~

שבוע לאחר מכן אמה נפטרה, ואני ובריאן נשארנו לבדנו, שבורים.

"מה נעשה בלעדיה?" פרצתי בבכי "היא הייתה היחידה שהחזיקה אותנו! מה הטעם לחיות? גם ככה בלעדיה נמות בקרוב!"

"הכל - "

"לא! היא היחידה שיודעת את המתכון למשקה החיים!"

"תפסיקי!" בריאן קרא "את תראי בסוף. הכל יהיה בסדר"

ביקורת: קטע נחמד, זה נראה כמו פרולוג. קשה להתחבר לדמויות והוא קצר מידי. בתור פרולוג הוא טוב כי הסוף מותח אבל בתור קטע פחות. חבל שאין שם.

שם הקטע: סיפור על נשמה

כתבה: מוריס

הקטע:

זהו סיפור שהתחיל ונגמר בדיוק באותו מצב. אולי נוספו כמה שנים, אולי גופו מעט התפתח, אולי הזיפים התחילו לגדול מאז, אך הנשמה לא השתנתה בחצי דבר. הנשמה הייתה בודדה וטובה. היא ידעה את זה, אך היא בכל זאת מצאה את עצמה בשפל, שוב ושוב. אבל עצם הזיכרון עזר לה. לפחות עצם הידיעה שאם היא שרדה עד עכשיו, היא יכולה לשרוד את הבאות. זהו סיפור שהתחיל ונגמר באותו מצב – נשמה חופשיה בכלא.

איך בדיוק הסיפור החל? אפשר שבהתחלה, כשאמו מתה בעת הוא קיבל את ההזדמנות לחיות; אפשר כשאותם ילדים קטנים שלא מבינים מכלום התאכזרו אל הצעיר בלא סיבה; אפשר שההתחלה הייתה בעצם ההחלטה, ההחלטה להשאיר את הרגשות בצד, או לפחות לא להראות אותם. אבל לא. הסיפור עצמו, הסיפור האמיתי והטוב, התחיל בהחלטה להשתנות.

עברו חמש שנים מאז, והנה הוא מוצא את עצמו באותו מקום. בכלא.

רק שהפעם זה לא בגללו. טוב, טכנית, זה כן בגללו. הוא זה שבחר לקחת את האשמה על עצמו. הוא זה שהחליט להציל את הנער; ולו רק מרחמים, הקריב ברגע פזיז אחד את כל החיים שבנה לעצמו בשנים האחרונות. הוא עדיין לא מבין אם ההחלטה שקיבל היתה נכונה בשבילה; אבל הוא בטוח שהיא היתה טובה בשביל הנשמה שלו.

הוא הרשה לעצמו להיזכר לרגע בפעם האחרונה שראה אותה - גם אם היה זה רק לפני דקות ספורות - ברגעי האושר האחרונים שלו.

"אנחנו באמת עושים את זה?" היא מלמלה בהתרגשות, קולה מקבל גוון יותר יפה מהרגיל. 

"כן," הוא ענה בעודו חובק את מותניה. "אנחנו באמת עושים את זה." 

היא השתחררה מאחיזתו ופלטה, לאחר שנרגעה והבינה את המעשה שהם מתכננים כרגע, "אתה לא אמיתי." 

הוא הופתע משינוי מצב-רוחה המהיר ושאל לאחר שתיקה קצרה בחשש, "זו תשובה שלילית?" 

היא גם כן הופתעה מנימת קולו. "אתה באמת לא אמיתי. אנחנו כל-כך הולכים לעשות את זה!" היא קירבה את שפתיה לשפתיו בעודו מחייך חיוך מאושר והתרחקה ברגע האחרון בצחקוק קל. "קדימה, אנחנו צריכים לקנות כרטיסים." היא הסתובבה וקרצה לו. 

היא הסתכלה לעברו לאחר שהבחינה כי הוא לא הולך לצידה. "פרי?" היא נשמעה מבוהלת, כאילו ציפתה בכל שניה ושניה לסיום החלום המאושר הזה, ועכשיו היתה בטוחה שהגיע לקיצו. 

היא הרגישה הקלה עצומה כאשר נפנף בזוג כרטיסי טיסה לפריז מול פניה ואמר, "הזכרת כרטיסים?" 

היא חייכה והתקרבה לכיוונו בדילוגים, מזכירה לו שהיא צעירה הרבה יותר ממנו. אך פתאום לא היה לו אכפת; הוא אהב אותה, וזה כל מה שחשוב. וכשהיא קירבה את פניה בעלי התווים העדינים - אפילו הוא הופתע כאשר הפעם היה הוא זה שלא נענה. עיניו נפערו לרווחה כשראה את הנער, ועיניה ביצעו פעולה דומה אך חיננית מעט יותר, כאשר הבחינה בעיניו ובשפתיו שנקמצו כקו דק. הוא תהה מה לעשות, והיא דאגה כשראתה את פרצופו המרוכז ועיניו הבוחנות. היא אולי הכירה אותו רק שנה - פחות או יותר, אם לא סופרים את הרגע הראשון - אך ידעה כמעט הכול על התנהגותו היוצאת דופן: היא ידעה שכאשר השקע הקטן בין גבותיו מופיע ועיניו מביעות הרהור הוא תמה, גלגלי מוחו חורקים וראשו מנסה לבחור אפשרות אחת מבין כולן; היא ידעה שההבעה ששפתיו משדרות אליה כרגע, זו החלטה. היא ידעה שקיבל החלטה. ויותר מכל היא ידעה, לפי עיניו והירוק שנראה פתאום כדהוי ולא קשור בהן, שהוא מקריב. לפי הנסיבות, מקריב אותה. 

ואז הוא התנפל על הנער. 

- 

הוא רצה להקיא. הוא ידע איזו מחשבה גרמה לו לקבל את אותה החלטה פתאומית. הילד היה בדיוק כמוני, חשב. רק שלי אף אחד לא נתן הזדמנות שניה.

הוא נתן למישהו שהזכיר לו את עצמו הזדמנות שניה שלא ניתנה לו עצמו. הוא הרגיש מטופש. בשביל זר גמור וויתר על אהבת חייו.

-

רק כשהגיע אל הנער, היא ראתה שהוא לא מנסה להרע לו. 

הוא אחז בכתפיו אחיזת ברזל וסגר על ידיו בכוח רב. הנער התפתל בין גופו החזק בעיקשות, לא מרפה ומנסה להשתחרר; ממהר לברוח. 

"תפסיק להתנגד ותעמוד בשקט! אני מנסה לעזור לך!" פרי לחש לו. ופתאום הנער הבחין שהם נחבאים מאחורי עגלת המזוודות. 

הוא הפסיק, רק כי לא עלה בדעתו דבר אחר לעשות. הוא התנשף בכבדות ורצה לסלק אותו מדרכו בעזרת קללה נמרצת ודוחה, אך כל מה שיצא מפיו היה, "מה אני הולך לעשות?" 

פרי הניח יד אחת על כתפו. "יהיה בסדר. פשוט תגיד לי מה עשית. מהר!" 

"לא עשיתי כלום!" הוא אמר בקול אך פרי קטע אותו כשהניח את ידו על פיו. 

"אז מה הם חושבים שעשית!?" לחש לו בלחץ. 

הוא שחרר את האחיזה כשראה את הנער נרגע במעט, אך בין רגע התברר שזו לא היתה יותר מאשליה. "מישהו גנב תכשיט - טבעת יהלום, אני חושב - ואת מי הם לא יאשימו ראשון מאשר את הנער השחור!? בחיי שאין בושה לאמריקנים! כולכם גזענים מחו-" 

הוא שוב נקטע על ידי ידו של פרי. "היא אצלך!?" 

הנער הסמיק מבושה. 

"תביא אותה. מהר!" 

"ז-זו לא אש-אשמתי. ה-הוא פשוט בא והניח לי א-א-ותה ביד..." מלמל בעודו פותח את אגרופו שנשאר סגור בחוזקה עד כה. 

פרי חטף אותה מידו והשחיל אותה על אצבעו. 

הנער בהה בו, לא מבין את פשר דברו. 

"עכשיו לך!" 

"אתה..." הוא מלמל בעוד דמעות מפלסות דרך מעלה אל עיניו. "אתה עבדת עלי..."

"קדימה. ברח!"

לא משנה כמה כעס, הוא ידע שהבחור צודק. הוא יצא ממחבואו ורץ היישר אל ידי השוטרים.

פרי התקרב אליהם בעוד אורין, בת זוגו, לטשה בו עיניים באימה. עיניים בחיוכו. חיוכו שלא היה מוכר לה.

"תודה על שעיקבת אותו. אני רואה שהוא פצע אותך." השוטר חייך אליו בהכרת תודה בעוד שניים אחרים אוחזים בנער כהה-העור. פרי הסתכל על ידו שמבטו של השוטר הופנה אליה, והבחין בשתי שריטות עמוקות.

"בכיף. אני תמיד שמח לעזור."

הנער השפיל את מבטו. הוא באמת סמך עליו. הוא באמת האמין שרצונו לעזור לו. ועכשיו הוא הולך להיכנס לכלא על פשע שכלל לא ביצע.

הוא היה תמים. תמים מידי. הוא אפילו לא יודע להתנהג כמו פושע. אפילו להעמיד פנים הוא לא מסוגל.

בזמן שעסק במחשבות ותהיות על עתידו הצפוי, השוטר ופרי הנהנו זה לזה לאחר שתיקה קצרה ולחצו ידיים.

"סמל הריסון."

אורין לא ידע אם לבכות או... לבכות. היא לא חשבה שהוא כזה. היא לא ידעה שהוא כזה. היא חשבה שהוא הולך לעזור לו. היא תהתה מה לא בסדר איתה - מדוע בכלל רצתה שיעזור לפושע להימלט!? אך זה לא גרם למועקה הנוראית שעטפה את ביטנה להיעלם.

"פרב."

או-אז קלטה שמשהו יוצא דופו בלחיצת ידיים זו. פרי הוא בכלל שמאלי! מה קורה פה-

והלאה הכול היה מהיר. נצנוץ קטן על ידו, תנודה מהירה של השוטר, התנצלות חפוזה וחיוך נבוך של השוטרים אל הנער, ו"אני אוהב אותך" כנה שמבזיק בעיניו של אהובה הגיבור.

היא רצה אליו, אבל כשהגיעה, כבר היה מאוחר מידי. הם דחפו אותו אל מכונית המשטרה בעוד הוא לא מתנגד, והיא פרצה בבכי. הוא בחר בנער זר על פניה.

-

"יש לך אורחת."

"מה?" הוא התרומם ממושבו הלא נוח, מיטת הברזל שהקציבו לו בתא החדש שלו.

הוא חשב שדמיין לאחר שלא קיבל תשובה וחזר למקומו.

היא עמדה להיכנס, אך משהו עצר בעדה. אולי העובדה שלא ידעה אם לכעוס או להיות גאה בו. היא לא הכירה את סיפור חייו של פרי, אך ידעה שהוא לא קל. היא כבר סלחה לו ממזמן, אך לא ידעה אילו רגשות להראות לו.

"פרב."

כשהוא שמע את קולה הנוקשה הוא לא יכל שלא לתהות אם אי פעם קראה לו בשמו המלא והקצר.

"אורין." הוא התקרב אליה ומבעד לסורגים ידו עטה אל פניה.

היא לא התנגדה.

"מה אנחנו הולכים לעשות?" קולה נשבר. היא לא יכלה להעמיד פני קרה. היא תמיד היתה חמימה וטובה לעין, גם במצבים הקפואים ביותר.

"כלום. זה לא קשור אלייך." היא התפלאה לשמע הקור שבקולו; שוב הם התחלפו בתפקידים. הוא שמט את אחיזתו בפניה וקור צרב את האזור שנגע בו לפני כרגע. "לכי מפה, אורין. את ל-"

ופה חדלה להקשיב. כששמעה כיצב ביטא את שמה לא היתה זקוקה לעוד. היא עזבה את התא הקטן ומיהרה להסתלק, לפני שיאמר עוד דבר שהוא יצטער עליו בעתיד.

הוא נחת בחזרה למיטה הנוקשה וריח דוחה חדר לאפיו. ריקבון.

פרי עכשיו הקיא.

לפחות זה הוא שנמצא במקום הרקוב הזה; הוא ולא הנער. הוא קיווה שהוא בחר נכון. הוא קיווה שלהקשיב לליבו היה הצעד שיסב הכי פחות סבל לשאר. דבר אחד הוא ידע - זה היה הצעד הנכון בשבילו; בשביל מי שהוא גדל להיות, מי שהוא עכשיו.

זהו סיפור שהתחיל ונגמר באותו מצב – נשמה חופשיה בכלא.

ביקורת: וואו! סיפור מדהים! הוא מרגש! מאוד אהבתי אותו וקראתי כמה פעמייים! עדין לא הצלחתי לפצח הכל אבל עדיין מדהים! אני אוהבת סיפורים מהסוג הזה!

שם: Invincible Ruler

שם הקטע: ניקולס

הקטע:

"ניקולס,” קול רך הדהד בבית וקרא לו. הוא מיד קם על רגליו ממיטתו והתנודד אל המטבח בקומה השנייה, שהיה מואר באור אחר הצהריים החמים. אמו עמדה באמצע המטבח, בדיוק הניחה סיר על השולחן, שכעת מפת משבצות לבנות-תכולות הייתה פרושה עליו.

כאשר התקרב אל כיסא העץ הנמוך, אמו מהרה להחליק את שיערו הבהיר בצקצוק.

היא הגישה לו את המרק שהכינה, וצפתה בו אוכל את הנזיד החם. ילד כל כך יפה הם קיבלו. שנתיים חיכו לילד עם העיניים התכולות שראו במנזר, וכשהגיע, היו המאושרים באדם. לא הצליחו להביא ילד לעולם, והכומר התנדב בלהיטות לעניין והביא לפניהם ילדים בהירי עיניים, בוחן כל אחד בנפרד. הכומר חפש ילדי מנזרים דוברי גרמנית מושלמת, אך גם דאג שהילד שיקבלו יהיה ילד שיאהבו, ויאהב אותם. כמעט התייאשו מהנסיעות למנזרים הרחוקים, שכן הילדים לא היו יכולים לנסוע אליהם, עד הנסיעה שבה ראו את ניקולס. מושלם היה, חייכן שפניו האירו את החדר. היו צריכים לחכות שנתיים, אך חצי השנה האחרונה הוכיחה שמאמצם היה שווה זאת.

"אמא, מתי אבא בא?” עיניו הגדולות בהו בה, והיא, בחיבה, לטפה את ראשו.

"בערב" ענתה במילה אחת, כהרגלה, והוא רק הנהן.

צבעי הסגול והוורוד מלאו את השמיים המתכהים בשעת דמדומים כאשר הנס חזר לביתו, וכלי עבודתו מתנודדים על גבו. ריחות בישול הגיעו לאפו בעת שרגלו עברה את סף הדלת.

אשתו ברכה אותו בחיוך קל מהמטבח, והוא תפס בקצה זווית ראייתו את שולחן המטבח ועליו מחכות צלחות עמוסות בטוב.

"אה, ערב טוב" חייך אליה בחזרה, והניח את כלי עבודתו על הרצפה.

הוא התיישב על כיסא, ורק אז התפנה להביט סביבו. “איפה הילד?”.

"בחדר, עושה שיעורים" קולה הרך נשמע מאחוריו, והוא המהם, מרוצה, יודע כי היא מזיזה את כליו למקומם.

"שבי מעט, אישה" הוא צחק אליה, אך המשיך להמהם בעודו טועם מן התבשילים.

לאחר כמה דקות של שתיקה, החליפו מבטים על הקולות החלשים שהגיעו מהחדר של ניקולס.

"איך הלימודים שלו?” כעת החל לאכול לאט יותר.

"טובים. הוא מתחיל להשתלב בכיתה" הביטה בו, ועיניה נוצצות.

הנס הנהן חרישית, ונגב את פרצופו. כאשר נקישות הרגליים על הרצפה של הקומה השנייה פסקו, חיוכו נמחה והוא נאנח.

"שמעתי כמה שמועות על כך שהחיילים מתקרבים לכאן. אני לא יודע מה בדיוק קורה, אבל תשתדלי לא לצאת החוצה אם זה לא נחוץ" אמר בקול מודאג. “גם שהילד לא יצא. אמרו שהם לוקחים אנשים מהרחובות".

"ומה עם הלימודים?” הנידה בראשה, שוללת את הרעיון.

"תביאי לו מורה פרטי" השיב ונשען אחורנית על כיסאו.

"זה יקר! איך נעמוד בזה?”.

"מה זה משנה? כמה חודשים זה לא הרבה, וחישבתי שעם הקידום שלי נוכל להסתדר במשך שנתיים או שלוש" אמר לה בעודו נוקש באצבעותיו על השולחן, ואז פייס אותה. “מה משנה הכסף? העיקר שאתם תהיו בסדר, לא?”.

שוב החליפו מבטים, ואז שררה דממה, שליוותה אותם עד שפרשו למיטתה.

זה קרה כשהיא שטפה את הכלים. הם פרצו לביתה בהמולה, קולות רמים מילאו את החדרים, צלחת נפלה והתנפצה על רצפת המטבח. הרעש בלבל אותה, לבה פעם במהירות למשמע הדפיקות, וידיה רעדו כאשר החיילים נכנסו לביתה, לבושים מדים ירוקים וחמושים ברובים ארוכים שלועם נדמה כלא נגמר. מבטם היה קר ואכזרי, אך חלפו על פניה כאילו לא הייתה קיימת.

לא אותה חיפשו לקחת, כי אם את ילדה.

גררו אותו מחדרו, וצרחותיו הכנות לעזרה שברו את לבה. רצתה לגשת אליו ולהחזיק אותו חזק שלא יבכה, אך החייל הגבוה מנע ממנה להתקרב. אף בעט בה וירק עליה.

"אתם הכי גרועים,” סינן לעברה, מילותיו נורות כחיצים. “שומרים על יהודון, הא?”.

עיניה היו לחות, והיא לא ידעה שהתחילה לדמוע. מבטה הבוכה עקב אחרי הילד שלה, הילד הבלונדיני שלה, עם העיניים הכחולות הגדולות, נגרר באכזריות מבלי לשים לב כיצד הוא נפגע מהרצפה.

היא חשה שהיא נמלאת זעם ושנאה טהורה כלפיהם, הילד שלה לא יהודון, הילד שלה הוא הילד שלה, הילד שהאל נתן לה, ילד מנזרים שהאל נתן לה. ידיה קמוצות, כמעט דרוכות לתקוף את הבא אליה, אך הסערה נעלמה כמעט באותה הדרך שהופיעה, במהירות. עד שיכולה הייתה להזיז את גופה קמעה, כבר לא היו שם, וכך גם ניקולס.

הילד שלה.

באותו הערב, הנס לא חזר הביתה. רק למחרת הבוקר, כאשר הציפורים החרישו ממנגינותיהם הרגילות, חשה שדבר נורא קרה. לבה הדואב עוד לא הספיק להכיל את חטיפת בנה מביתם המוגן, כאשר גילתה כי הנס גויס למלחמה.

היא רק ישבה דוממת במטבח, אבודה ונטושה לה. דבר אחד התנגן בראשה, תחכה להם פה, הם עוד ישובו. נדמה שדעתה נטרפה עליה.

וכל אותו הזמן המשיכה למולל מילים מפיה - “ניקולס,” - בקולה הרך.

ביקורת: קטע יפה ועצוב. שואה הוא נושא קשה מאוד ואיום מאוד. אנשים רבים כותבים עליו. בביקורת הזו אני אתייחס לכתיבה לא לשואה. לא כולם מצליחים לכתוב סיפור שכתוב טוב על הנושא. בכל אופן את כתבת קטע מרגש עם פואנתה די גדולה.

קטעים טובים ביותר: ניקולס של Invincible Ruler וסיפור על נשמה של מוריס

בואו נקבל את: המנצחים!

*תופים תופים תופים*

במקום השלישי:

Invincible Ruler

כמה מילים:

הקטעים שלך תמיד היו מרגשים ועוצמתיים.

משלב לשלב הרגשתי את השיפור, התייחסת ברצינות למה שאמרתי לך לשפר.

את בין היחידות שלא הערתי לה על שמות לקטעים.

יש לך כתיבה מרגשת, מיוחדת ומעניינת, תמשיכי לכתוב!

אז הינה שלט להשויץ בו בפוסט\רשימות או לא להשויץ בו בכלל:

במקום השני:

מוריס

כמה מילים:

מוריס, מה אני כבר יכולה להגיד?

יש לך קטעים מקוריים ויפים!

רעיונות נהדרים! וכתיבה מיוחדת!

את תמיד הגשת בזמן, והבנת את המשימה.

בהצלחה בהמשך!

נ.ב

מוריס, כינוי נחמד!

אז הינה שלט להשויץ בו בפוסט\רשימות או לא להשויץ בו בכלל:

במקום ראשון:

מאי!

כמה מילים:

ניחשתי שתנצחי! ניחשתי!

כל פעם חשבתי שתגיעי למקום אחר ומתי שהוא פשוט, ניחשתי שתגיעי מקום ראשון!

לא התאכזבתי ממך אף פעם וכשהגיעה ההגשה שלך ישר הגעתי לקרוא!

את פשוט כותבת נפלא, שמחתי שאת בתחרות והרווחתי להכיר כותבת טובה!

אז הינה שלט להשויץ בו בפוסט\רשימות או לא להשויץ בו בכלל(תשווצי! תשוויצי!):

*מצטערת שכתבתי קצת מילים לכל אחת, פשוט אני לא יכולה לכתוב המון מילים, אבל תדעו שכל מיליה ומילה יצאה מהלב*

הפעם אתן עושות לי ביקורת:

מה היה טוב בתחרות:

מה צריך לשפר:

קרדיט על השלטים, הריט!