גיליון 12

מה יש בגיליון?

-לקרוא או לקרוע

-אתגר כתיבה

-מדור מפוצל+מדור הדיונים

-מדור הציטוטים

-על הניר ועל המסך

- פרק 11-לבירינית

- בלוג מומלץ

-חיפוש שותפים

לקרוא או לקרוע

פרטים על הספר: כנפיים מאת אפרילין פייק

מאת: הריט

ביקורת: הספר כנפיים מספר על ילדה שמגלה שהיא צמח פיה (*מטריד*). בנוסף לזה היא נמצאת בהרפתקה ויש משולש אהבה (לא יכול להיות!). התבנית של הספרים לאחרונה היא כזו, יש גיבורה שיוצאת להרפתקה ובין היתר יש שני אנשים שאוהבים אותה אחד בין הגזע שלה (זה חייב להיות סיפור פנטזיה\מדע בדיוני לא?) ושני הוא מגזע אחר או מאותו גזע שלה. יחסית לסוגו הספר הזה טוב! הסיפור אהבה לא קיטשי ונמרח, אלה נחמד ומעניין. בכלל זה ספר מלא בהמצאות. הסוף קצת רץ לטעמי מהר מידי, נראה שהסופרת פשוט רצתה לגמור את מה שהיא כתבה. לסיכום ספר נחמד.

לקרוא או לקרוע? לקרוא מינוס

אתגר כתיבה

מאת: הריט

1.כתבו סיפור שבו משהו בסיסי נעלם מהעולם (למשל, מים).

2. כתבו בהשראת התמונה הבאה:

מדור מפוצל!+מדור הדיונים

מאת: הריט

הסבר קצר על המדור-המדור היה בגיליונות 12,13 ו14 ויעסוק כולו בספר מפוצלים.

תקציר של ספר-
"בשיקגו הבדיונית, כפי שהיא מוצגת בספר הדיסטופי מפוצלים, מחולקת החברה לחמישה פלגים, שכל אחד מהם מקדיש את עצמו לטיפוח ערך מסוים: כנות; הקרבה עצמית; אומץ לב, ידידות ואוריינות.
אחת לשנה, ביום קבוע, כל אחד מבני השש-עשרה מחויב לבחור את הפלג שאליו הוא מחליט להשתייך ולהקדיש לו את חייו.
ביאטריס, הגיבורה המרכזית של הסיפור, צריכה להחליט האם היא בוחרת להישאר עם משפחתה בפלג בו גדלה והתחנכה, או להיות מי שהיא באמת. הבחירה שלה מפתיעה את כולם וגם את עצמה." מתוך התקציר.

תמונות-

הקרבה עצמית:

אורינות:

כנות:

ידידות:

אומץ לב:

כל הפלגים (אנימציה):

כל התמונות מכאן

דיון-

1. קראתם את הספר?
2. אם לא תרצו לקרוא?
3. אם כן מה דעתכם עליו?
4. באיזה פלג אתם חושבים שהייתם לו הייתם בספר מפוצלים?
5. טריס, קטניס (ממשחקי הרעב) או קטסה (ממחוננת)?
6. איזו דמות אתם הכי אוהבים בספר?
7. מחכים לסרט?

מדור הציטוטים

מאת: הריט

"גברת סנו קפצה על רגליה. 'אתה מנסה לרמוז שהבת שלי משקרת?'

מייקון חיך את חיוכו שובה הלב. 'חס וחלילה, יקירתי. אני אומר שהבת שלך משקרת."

מתוך יצורים יפהפיים מאת קאמי גרסיה ומרגרט סטוהל

ציטוט נוסף מתוך יצורים יפהפיים:

"בני אנוש. אני מקנא בכם. אתם חושבים שאתם יכולים לשנות את פני הדברים. לעצור את היקום. לבטל את מה שנעשה זמן רב לפני שהופתעם. אתם כאלה יצורים יפהפיים."

על הניר ועל המסך

מאת: אלינור

חדש!

היי כולם, כפי שידוע לכם או שלא הסופרת "סטפני מאייר" שכתבה את "דמדומים" הוציאה ספר על חייזרים הנקרא "גוף מארח".

לטרילר מעריצים! (סליחה על הקודם!)

החברה שהפיקה את הסרט "דמדומים" החליטה להפיק את הסרט לספר הזה ונראה לי שכהסרט יצא הוא יהיה הלהיט הקולנועי הבא!

(הסרט יצא בסוף 2013)

פרק 11-לבירינית

מאת: הרמיוני

לפתע בלמתי את עצמי.

יכולתי להישבע שהקיר ממש זז לפני.

הבטתי מאחורי, אל פולו ופביאן. הם לפחות עדיין עמדו לידי. העשן עדיין קיים. מה שאומר שאו שהמינוטאורוס כבר אכל את ארין ורוצה למשוך אותנו, או שארין עוד חייה.

היינו כבר באמצע המבוך. בחיים לא נמצא את דרכנו בחזרה לאחו.

התחלתי למשש את הקיר, בתקווה למצוא איזשהי דרך שתפתח את הקיר, או מעבר כלשהו.

מיששתי את הקיר, בתקווה שיש משהו, שמסתובב, שזז. אבל כלום. דפקתי על הקיר בתסכול, וצעקתי.

פביאן חיבק את כתפיי.

היה רגע של שתיקה, ובו נשמעו רק יללות הבכי שלי.

"זה לא הסוף." אמר לפתע פולו, שנשען על הקיר.

"אתה יודע מה יקרה אם אבקש," אמרתי, והשתחררתי מאחיזתו של פביאן, דמעות על לחיי, בשל מותה של ארין. העשן עדיין התנוסס מעלינו, בשמיים האפורים. הוא בלט בצורה משונה.

"לא אמרתי שאת צריכה לבקש. אבל אני ועוד איך חושב שאת מסוגלת לטפס על הקירות כל הדרך עד אליה," אמר.

"ומה איתכם?" שאלתי.

"נדדה אחרייך. עם חבלים." אמר, ושלף את החבל שהוא קיבל לפני הכניסה למבוך. לפתע נזכרתי במשרתת ההיא.

"ואם היא תיפול?" שאל פביאן בדאגה.

"אני לא אפול. וגם אם כן- אני רק אגרום לעצמי למות בלי להיאכל על ידי המינוטאורוס- מוות קצר, וקל," אמרתי.

"תקשרו טוב את החבלים. תקשרו לקצותיהם סכינים, שאותם תתקעו בחומות," אמרתי, ומחיתי את הדמעות מפניי. לפתע הבנתי שלא בכיתי כבר זמן מה. לא בכיתי באמת. אול זלגה דמעה על לחיי, אבל לא בכיתי ויללתי, וצעקתי.

הנחתי את רגלי על החומה, בזו אחר זו, עד שהגעתי לקצה הקיר.

הבטתי לפני. המעברים לא רחבים מדי. יכולתי לראות מהגובה הזה את העשן. הבטתי לרגע לקרקע, והתאפקתי שלא לחטוף סחרחורת. הגובה נראה בערך כמו עשר אמות.

הבטתי לפני במהירות, וקיפצתי באויר, בקושי נוגעת בחלקן העליון של החומות העבות.

נעצרתי לפתע. הגעתי לגבעה.

הדשא היה אפור. סלעי חצץ קטנים היו בכל מקום, ועץ רימונים עמד באמצע הגבעה. יכולתי לראות מכאן עוד כמה מעברים.

תרתי במבטי אחר ארין, מבעד לערפל. לפתע קלטתי את דמותה, בעלת השיער הבלונדיני, שהיה מכוסה פיח שחור, ופנייה מלוכלכים. מישהו עמד מעלייה, אוחז סכין בידו המדממת. ארין פערה את פיה בחשש.

כיוונתי במהרה חץ כלפיו. החץ ננעץ בליבו, וסכינו נשמטה לידה. ארין הביתה בו נופל, נפעמת.

ירדתי מהחומה בזהירות, מקצרת את דרכי כשאני קופצת את חמשת האמות הנותרות.

לרגע אחד הביטו בי עיניה הכחולות הבהירות של ארין. ואז היא חייכה, וקרצה אליי. ואז היא עצמה את עיניה.

"ארין!!!" זעקתי.

גופה היה חבול כולו.

לפתע שני בחורים חסונים עמדו מולי, עם חרבות וגרזנים. הבטתי בהם באימה, והבנתי שבזה הרגע הרגתי את הגדול בחבורה.

כעסתי. הם תלשו את הקשת והחצים מידיי, והעיפו אותם על הרצפה בחבטה.

הם הצמידו אותי לקיר, מצמידים סכין חדה כתער לגרוני.

"ראיתי אותך בכרכרה. את המוזרה עם הברדס, נכון?" שאל אחד מהם בלעג.

בעטתי ברגלו בחוזקה, ובתגובה, הוא הרים את גופי הצנום, כשהוא אוחז בגרוני.

ניסיתי לבעוט בבטנו ללא הצלחה.

"תהרוג אותי. תגמור עם זה כבר," לחשתי בקושי, נחנקת.

"שמי הוא קלאודיוס.ובשבילך, אני האדון קלאודיוס. וגם חברי, רק שהוא האדון תלמרין," אמר, וחברו המוצק הנהן.

השתעלתי בקושי. זה הסוף. שלי. כל מה שאני יכולה לעשות הוא להתפלל שארין תברח כבר, ושפביאן ופולו רק יברחו, וימצאו את הדרך החוצה. אם זה אפשרי בכלל. אני מקווה שמירנדה תגדל, ותהיה חזקה. שתברח מאתונה. ש... תגיע לכל מקופ אחר. שתגיע לאקרופוליס. או אפילו לספרטה. או שאפילו תעלה על ספינה של מלחים נודדים, ותעצור היכן שתרגיש בבית שוב. רק שתברח מאתונה. אין טעם להסתכן בכך שהיא תגיע לכאן, ותיהרג, כמוני.

אפילו שידעתי שאמות, לא עצמתי את עיני. אני אלחם. עד הסוף המר.

לפתע ראיתי את ראשו של זה שחנק אותי מתעופף הצידה בפתאומיות, ודם נטף מצווארו. נפלתי לקרקע בחוזקה, מסוחררת. ראיתי את פולו, מחייך מעליי, ומזווית עיני ראיתי את הבחור האחר רץ, בורח. פולו ניגב את הדם הניגר מחרבו על העשבים השוטים. פביאן הביט בי בדאגה.

"לך לארין," לחשתי לו בשקט. הוא נראה מאוכזב, אך בכל זאת הלך לכיוונה.

היה רגע של שתיקה, ואז פולו אסף את החצים שהתפזרו לתוך אשפת החצים בחזרה, וטמן את הקשת בידי.

"אני חושב שכדאי שנעזוב במהרה. המקום עקוב מדם. זה יהיה אחד המקומות הראשונים שאליהם הוא יגיע," אמר והשפיל את ראשו.

"דאגת לי, נכון?כשראית אותי, חצי באוויר, נחנקת. דאגת." אמרתי.

"דאגתי." אמר בנימה שלא יכולתי לנסח.

הוא כרך את זרועותיו סביבי, והצמיד את נאד המים שלי לשפתיי בעדינות. לקחתי חתיכת בשר שנשאר מהארוחה הקודמת.

נעמדנו, וצעדנו לעבר ארין ופביאן.

ארין הביטה בי.

"את אמיצה." אמרה. הרכנתי את ראשי במבוכה, ונשענתי על פולו, שעטף אותי בזרועותיו הכבדות והחמימות להפליא, בהתגוננות.

עזבנו את המקום במהרה. איש מאיתנו לא פצה את פיו. היום הזה היה ארוך. ארוך מדי.

שכבתי על רצפת המבוך הקרה, ליד גופו החם של פולו, מביטה בכוכבים.

הרגשתי שאני מחמיצה משהו בשמיים. הרגשתי.. הרגשתי ש... משהו לא מובן. משהו לא ברור.

פולו ישן מעליי, ויכולתי כמעט לחוש את נשימותיו הכבדות.

התרחקתי ממנו מעט, בתקווה שאצליח להתרכז.

לפתע הכל נהיה ברו כל כך. הרגשתי כאילו המחיצה השחורה ביני לבין ההבנה הוסרה, ויכולתי לראות בבירור את כל הפרטים.

היה זה פרפר.

הבטתי בצורה המדויקת להפליא, של הפרפר. כנפיו מחודדות מעט בקצותיו, ומחושיו עדינים. מליוני כוכבים כיסו את כנפיו כחיקוי לצבע הלבן.

פרפר לבן.

השחר עלה, ופקחתי את עיני, מנומנמת. הפצעים של ארין הגלידו מעט, הודות לטיפולו המסור של פביאן.

צליתי על מדורה קטנטנה את הבשר שנשאר מאתמול, וצמרמורת עברה בגופי לפתע.

לפתע צרחה חדה פילחה את האוויר. הבטתי סביבי. ארין, פביאן ופולו- כולם היו לצדי. וזאת לא נשמעה הלנה.

מיד לאחר הצרחה, נשמעו צעדים כבדים, שהרעידו את הרצפה.

מיהרתי לנער את שלושתם במהרה, ודרכתי על האש הקטנה בכעס. דחפנו את כל הציוד לתיקנו, והחלנו לרוץ.

הצעדים מאחורינו הלכו והתקרבו, והאדמה רעדה יותר ויותר ככל שהרעש גבר.

ידעתי מה פשר הצעדים. אני חושבת שארבעתנו ידענו.

המינוטאורוס.

מגיע.

הדם היה יותר מדי, ברור, חלק. היינו חייבים להבין את זה. היה אסור לנו לעצור. אסור.

ימינה, שמאלה, ימינה...

פניתי כמעט בכל פנייה, על פי חושי. לא המשכתי קדימה. לפתע נעצרתי.

קיר לבנים עמד מולי. מבוי סתום. הקיר היה חלקלק.

כולנו בלמנו יחדיו, בחריקה, נבהלים לשמע הצעדים והשאגות המתקרבים.

"חייבים לצאת מכאן!" צרחתי בהיסטריה.

"בואו ננסה לרוץ לצד השני," אמר לפתע פביאן.

ארין הנהנה בראשה לחיוב. פולו חיכה לאישורי.

התחלתי לרוץ, אף ברגע שעברתי שלושה מטרים, נפלתי אחורה ברעש. מחיצה בלתי נראית הייתה בינינו. בזה הייתי בטוחה.

"רוצו!!!" צרחתי, נאבקת בדמעות. מעולם לא הייתי לבדי, לגמריי, במקום... אפל כל כך.

"תבקשי שזה יעלם!" צעק פולו בתסכול.

"ואז יקרה משהו יותר נורא. אני אמצא אתכם, מבטיחה. פשוט, רוצו. תברחו כל עוד אתם יכולים!" צעקתי.

ארין הביטה בהם. פביאן הביט בי, וחיכה לאישור. הנהנתי בראשי לחיוב.

"היא צודקת." אמר בעצב, והשפיל את ראשו.

דמעות ירדו על לחייו של פולו. הוא היה שקט, והביט בי בכאב.

"רוץ!" זירזתי אותו, ונגעתי בחומה הבלתי נראית, בתקווה שנס יקרה ואוכל לעבור.

הוא הניח את ידו בדיוק במקום שבו הייתה ידי, והרכין את ראשו בתסכול על החומה. הוא מלמל לעצמו משהו לא ברור, ואז הביט בי.

"אני אוציא אותך, אני נשבע בעצמי. את תהיי בחוץ. כי אני אוהב אותך." אמר.

"רוץ. עכשיו!" צעקתי. הוא הנהן בראשו, ונעלם מעיני.

לחשתי את המילים בשקט.

"גם אני אוהבת אותך."

בלוג מומלץ:

בבקשה העמידו את הבלוג שלכם לבלוג מומלץ, הינה הטופס:

איך הבלוג שלי קשור לספרים או\ו לכתיבה?
פוסט מומלץ:
הערות:

חיפוש שותפים

כל המידע כתוב בנוחיות גם כאן:

דרוש\ה שותף\שותפה לבלוג!

מומלץ שהיה לו\לה:

רצינות, אחריות, ידע בסיסי בכתיבה, ידע נרחב על ספרים, זמן פנוי ויצירתיות.

כל מי שרוצה בבקשה לרשום:

בלוג (אם יש), 2 מדורים שבהם הוא רוצה לכתוב (לפי סדר עדיפויות), למה הוא חושב שהוא מתאים לתפקיד ובונוס דוגמא למשהו שהוא כתב.

*  לא כל מי שירצה היה! קחו בחשבון!

נשמח מאוד אם תשימו את השלט הבא בבלוג מלונקק ואנחנו נחזיר לינקוק למי שרוצה, הינה השלט:

לינקוקים:

קרדיטים: חתימה, שלט חיפוש שותפים