גיליון 14

חג שמח וחופש נעיים- יצא בקרוב מיני גליון פסח!

מוזמנים לבקש דברים. בגיליון הזה אין הרבה מדורים אבל הוא מעמיק יותר.

מה יש בגיליון?

-לקרוא או לקרוע? (ביקורת על מלך הגנבים והלוויתן מבבל)

-מדור הציטוטים

-מדור עצות

- גלריית תמונות להשראה

-לבירינית פרק 13

-זה קרא לי!

לקרוא או לקרוע?

פרטים על הספר: מלך הגנבים מאת קורנליה פונקה

מאת: הריט

ביקורת: הספר מלך הגנבים שכתבה קורנליה פונקה מספר על חבורת גנבים ילדים שבראשה עומד ילד שמכנה את עצמו "מלך הגנבים". אחרי שנים מהילדים עוקב בלש ו"מלך הגנבים" לקח על עצמו משימה לא פשוטה. הבלש מסבך את כל העניין של המשימה ולאט לאט נחשפים סודות גדולים במטרת המשימה ובין ילדי החבורה. הספר מרגש מאוד, מפתיע והעלילה לא פשוטה ומשעממת כמו שנשמעת. הסופרת מצליחה לרתק את הקורא לספר. את האמת את הספר קראתי ממזמן אבל לאחרונה עשיתי קריאה חוזרת ודעתי על הספר לא השתנתה, מומלץ!

נ.ב: החלטתי לכתוב את הביקורת בסגנון הישן שלי (לפני סיפרותון) כי זה נראה לי יותר מתאים.

לקרוא או לקרוע? לקרוא!

(יש סרט נכון ענק?)

פרטים על הספר: הלווייתן מבבל מאת הגר ינאי.

מאת: נון.

גב הספר:

לילה אחד חודר גנב למעבדתו של דוקטור עמנואל מרגוליס, השוקד לשים קץ לכל מכאובי הלב והנפש של האנושות, וגונב תרופה שנועדה לרפא את אשתו המאושפזת בבית-חולים פסיכיאטרי. האחים יונתן ואֵלָה מרגוליס עוקבים אחרי הגנב ומגיעים לעולם של בבל - ממלכה מופלאה שבה כישוף ומדע, שדים ומכונות, מתערבים זה בזה. על בבל מפיל את חיתתו מסדר הנלחם בנגע איום - מגפת הכתמים האפלים שמקורה בתהום האורבת במים שמתחת לאדמה. בממלכה נפוצה שמועה

על הגחתו של כוח חדש ומסתורי המכונה "הלווייתן". אט-אט מתבררים ליונתן ולאֵלָה מקומם ותפקידם בסדר הדברים.

ביצירת פנטזיה אפית מקורית ונועזת, השואלת מוטיבים מן המיתולוגיה היהודית, הבבלית, השומרית והאכדית ומזקקת מהם יקום והיסטוריה חדשים ומסעירים, מגוללת הגר ינאי את קורותיהם של יונתן ואֵלָה, של הלל בן שחר המורד ויורשת העצר נין-אוּרמוּז, במלחמתם לחופש, לאנושיות ולהגדרה עצמית.

אני אתחיל בכך שאני אומר היי, אני נון וזו הפעם הראשונה שלי כאן.

הכל מתחיל ונגמר בגנב התרופות, שאחריו עוקבים האחים יונתן ואלה דרך האמבטיה ומוצאת את עצמם בעיר ארידו שבשולי אימפריית בבל.

בעולם זה, אימפריית בבל -אחת האימפריות האדירות ביותר בעולם העתיק- מעולם לא נפלה, היא משגשגת בדרכה שמגדירה מחדש את מושג 'מודרנית'. על האימפריה מולך הקיסר בלשצר האדיש לסבלו של תושביו, והאחשדרפנים 'הרופאים' השליטים סדר באימפריה, וכמובן שיש מי שיתקומם- אבל לזה נגיע תיכף.

מכאן מצפים להרפתקה של שני אחים, שבה הם ימצאו את האומץ בעצמם, יביסו את בלשצר וישחררו את האימפריה הסובלת- אבל כבר מההתחלה מתבדה תקווה זו.

יונתן הצעיר והרגיש נמכר לעבדות עם שד סוג ד' בשם פזוזו, ואילו אלה, הטומבוי, נחטפת למחנה המורדים בהנהגת הילל בן שחר, שם היא נאלצת להתחזות לגבר, שכן על מנהיג המורדים, הילל בן שחר, מוטלת קללה המספרת שאישה תהרוס אותו- ולכן כל אישה שהוא רואה מוצאת להורג.

ובינתיים בבירה בבל, יושבת לה הנסיכה יורשת העצר נין-אורמוז, עוסקת בכישוף בלתי חוקי ובמרה שחורה, בזמן שראש האחשדרפנים מאכיל אותה תרופות.

עלילת הספר הראשון, הנמשכת שנתיים שלמות, קולחת ומשעשעת, מרתקת ונהדרת.

הגיבורים לא עוברים חיים קלים, והקונפליקטים המעסיקים אותם עמוקים יותר מ'החבר שלי רוצה למצוץ לי את הדם', ושלל דמויות המשנה הססגוניות הופכות אותו לספר שאי אפשר להניח מהיד.

מבריחי סמים ועכברושים זקנים, מורדים ואומנת זקנה, כלב וארכיברית.

בנוסף, הספר מתכתב באופן מתמיד עם מיתלוגיות קרובות יותר לבית מאשר המיתולוגיה היוונית, הרומית, המצרית ושאר המיתולוגיות בהן מתעסקת ריק ריירדן.

הספר לוקח אותנו לתוך המיתולגיה הבבלית, האכדית, השומרית, הכנענית, היהודית, עם קריצות לא מחייבות והתחכמויות ושילובן בעלילה.

אפילו שמו של מנהיג המורדים יפה התואר- הילל בן שחר, הוא קריצה לא מזיקה וקלה לזיהוי. "אֵיךְ נָפַלְתָּ מִשָּׁמַיִם, הֵילֵל בֶּן-שָׁחַר, נִגְדַּעְתָּ לָאָרֶץ..."

אי אפשר להשמיט את תיאמת, שגם אם אין לה גוף או דמות- אך היא, לפחות מבחינתי, אחת הדמויות הראשיות. "וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם..."

ומגוון הקללות שהשד פזוזו יודע לדקלם כגון 'בשם התחתונים המעופשים של לילית זעיתרא!' גורמות לי לצהול כל פעם מחדש.

גם אם ישנן קלישאות, בעיקר ברומנטיקה, אני לא יכולה אלא להכריז על כך שזה אחד מהספרים החביבים עלי, ושאני יכולה לקרוא אותו עוד חמש פעמים בלי למצמץ.

לקרוא או לקרוע? לקרוא. לקרוא לקרוא.

ובונוס, האתר של הספר:

http://www.tehom.co.il/

מדור הציטוטים

מאת: הריט

"רון בהה בהרמיוני כאילו לפתע ראה אותה באור חדש לגמרי. "הרמיוני, נוויל צודק - את בת..."

"אה, כל הכבוד על האבחנה," היא אמרה בארסיות. מתוך הארי פוטר וגביע האש.

קרדיט

מדור עצות- עצות לקבלת רעיון לסיפור
מאת: מאי

הרבה פעמים קורה שאתה רוצה לכתוב, אבל אתה פשוט לא יודע על מה. ואתה חושב, ונתקע. ובעצם, על מה לעזאזל אפשר כבר לכתוב? אספתי כל מיני רעיונות לקבלת השראה.
1. האפשרות הראשונה היא לצאת לטייל, ולטייל לבד. כל מה שצריך הוא לצאת החוצה ולהסתכל סביב. זה יכול להיות ברחוב, בקניון, בשדה הקטן שמאחורי הבית וכל מקום אחר. רק חשוב לפקוח את העיניים, ולתת למוח לחשוב מה שהוא רוצה. מה הסיפור עם הדבורה הזאת? את מי היא תעקוץ? למה? אולי זוג אוהבים שעשו פיקניק רומנטי? וכך הלאה.
2. תמונות. תמונות, תמונות, תמונות. יש כל כך הרבה תמונות חמודות ויפות שאפשר לקחת מהן השראה, צריך רק להסתכל. יש את התמונות המעורפלות, ויש את אלה שכבר מספרות סיפור שלם, ולכם נשאר רק לבחור את התמונה המתאימה שנותנת לכם את הרעיון המתאים.

3. לקרוא ספרים. כן, כשלוקחים השראה מספרים זה בדרך כלל יוצא דומה מידי, אבל בשביל זה יש פאנפיק, סיפור חדש המתרחש בעלילה של ספר קיים. תקחו לדוגמא את הארי פוטר, מה אם פתאום אני רוצה שהארי והרמיוני יהיו ביחד? אני יכולה לכתוב על זה. ואם אני בכלל רוצה לספר על הילדים של הארי? גם על זה אפשר לכתוב. ומה עם ההורים של הארי? יש כל כך הרבה לכתוב עליהם! לא חייבים להמציא את הגלגל מחדש, אפשר פשוט לשנות אותו או להוסיף לו כרצונכם.
4. שירים. נדוש, אבל עובד. אפשר לשמוע כל שיר שרוצים, אפילו לא משנה איזה, ולכתוב סיפור בהשראתו. תתפלאו כמה אפשר לפתח מכמה בתים ופזמון.
5. אני לא זוכרת שראיתי את השיטה הזאת פעם, אבל היא מאוד טובה בדרך כלל. אחד הפיתרונות הטובים לבעייה של אי רעיון, הוא פשוט לכתוב. מה לכתוב? את המשפט הראשון שעולה לך לראש. לא עולה? אני עשיתי בדיוק את אותו הדבר והתחלתי עם המשפט "היו הייתה פעם נסיכה" ויצא לי סיפור לא רע בכלל. תסמכו עליי, זה עובד.
כמובן שיש עוד דרכים, אבל אלו הבסיסיות ביותר. מקווה שעזרתי :)

גלריית תמונות להשראה

מאת: הריט

טוב מאי עשתה הקדמה בכתבה שלה ומסתבר שבכלל לא תיאמנו! אז הינה תמונות להשראה (הן יכולות לשמש לכל דבר אבל התאמתי אותן במיוחד לסיפור):

*אתם יכולים לקחת תמונה ולהשתמש אבל אל תעתיקו את כל "הגלריה" איך שהיא לפוסט שלכם בלי סיפור או כל דבר אחר, תודה*

לחצו על התמונות להגדלה 

לבירינית-פרק 13

מאת:הרמיוני

כולנו רצנו. אחריי ויקטוריה. היא יודעת את המבוך יותר טוב מכולנו. מדי פעם קפצנו מעל גזע עץ עבה, או טיפסנו מעל אחת החומות. נעצרנו בכניסה להר. ההר היה תלול, וגבעתו בעננים.

"את בטוחה שנצא מכאן?" שאלה ארין, מופתעת.

"כן." אמרת, נחושה, והתעטפתי בזרועותיו החמימות של פולו. פביאן הביט בי ברכושנות, ולאחר מכן הביט בפולו במבט נזעף.

השפלתי את מבטי במבוכה. לא רציתי לדעת מהי תגובתו של פולו.

"אולי נשאר כאן?" שאלה ארין. "הלוא גם ככה יקחו לנו ימים שלמים לחצות את ההר הזה, ולהגיע לפסגתו," אמרה.

שקלתי את דבריה. בהחלט רציתי לנוח, אבל... אבל מה? נישאר כאן. הנורא מכל לא יכול להתרחש.

"בסדר. בואו נקים מחנה. "אמרתי.

"ויקטוריה, הוהלנה, אתן הולכות למצוא מים." אמרתי.

"ארין ופולו, אתם הולכים לצוד," מיהר פביאן לדבר במקומי. "אני ודיאנה נישאר לארגן את המחנה." אמר.

פולו שלח מבט לכיווני, תוהה מה דעתי לגבי זה. השפלתי את ראשי.

"זה בסדר. אני אארגן את המחנה," אמר פולו.

"לא, אני אשאר," אמר פביאן. פולו הביט בי זמן ממושך. "בסדר." אמר. הוא לחש משהו באוזנו של פביאן, והלך, ארין מזדנבת מאחוריו.

כולם הסתלקו. נשארנו לבדנו.

שנינו הלכנו להביא עצים.

"מה את חושבת על פולו?" שאל, נזהר מסבך שורשים.

לא עניתי. העמדתי פנים שלא שמעתי אותו.

"מה את חובת על פולו?" שאל, והפעם ברור מספיק שלא אוכל להעמיד פנים שלא שמעתי אותו.

היה רגע של שתיקה, ואז הוא נעצר. הסתובבתי אליו.

"הוא נחמד." עניתי בלי להביע כל רגש.

"את אוהבת אותו?" שאל.

התקרבתי אליו.

"למה אתה שואל?" שאלתי בכעס.

לפתע הוא אחז בלחיי, ונשק לשפתי, נשיקה ארוכה, שאילו לא הייתי דוחפת אותו ממני בחוזקה, עדיין היה מנשק אותי כעת.

נסוגתי אחורה בכעס, וסטרתי לו. "מה אתה חושב שאתה עושה?!" שאלתי בכעס.

"אני אוהב אותך, דיאנה. אני יודע שחלק בך אוהב גם אותי. אחרת את לא היית מצילה אותי, ביער ההוא, בשריפה ההיא," אמר, והתקרב אליי. מיהרתי ללכת שלושה צעדים נוספים אחורה בכעס.

"הצלתי אותך, כי אתה..." אמרתי, והתקשיתי להמשיך את המשפט.

הוא הביט בי, מחכה שאפלוט את המילה שהוא רוצה לשמוע ממני. "אתה צעיר ממני. אתה עוד תמים. אתה קטן. והבטחתי להוציא אותך מכאן." אמרתי, ונשמתי עמוק.

הוא ניסה לאחוז בכתפיי, אך נרתעתי ממנו.

"בבקשה, אל תהרוס את החברות בינינו," התחננתי.

"אבל אני אוהב אותך." אמר.

"בבקשה-"התחלתי.

"אני מבין. את לא אוהבת אותי בחזרה." אמר, והסתובב אחורה, והליט את פניו בידו. דמעה נוצצת בודדה נחתה על הקרקע, ברעש. לפתע החל לטפטף גשם, שהפך בהדרגה לסערה. החושך ירד. רעם חצה את השמיים, ומיד אחריו הגיע ברק קרע את השמיים בלבן מאיר. לפתע אחד העצים נפל, והצלחתי בקושי להתחמק.

קלטתי משהו לפתע, בבת אחת. הכל התבהר במוחי.

אני לא היחידה שבורכה כאן.

חתכתי כמה ענפים מהעץ שנפל,  ותפסתי את ידו של פביאן. הרצתי אותו בחזרה למחנה.

כולם חיכו לנו במחנה במבטים זועמים, פולו במיוחד.

פולו עטף אותי בחיבוק דוב, ונשק לשפתי בעדינות. "הפחדת אותי למוות." לחש לאוזני בשקט.

הלנה קראה לכולנו להיכנס לאוהל שהקימה. נכנסתי, וטעמתי מהמרק.

"ויקטוריה. נדמה לי שפביאן בורך בתכונה כלשהי." אמרתי. ויקטוריה הביטה בו.

"תן לי את ידך," אמרה.

פביאן הגיש לה את ידו הלחה מדמעת הלנה וויקטוריה הביטו בו לפתע.

ויקטוריה קראה את ידו לרגע.

"אתה יכולת להיות קוסם. יש קוסם במשפחתך. אבל הקסם עבר אלייך רק חלקית, ולכן אינך קוסם... אמיתי." אמרה לאחר היסוס.

הוא הנהן בראשו. כולנו נשכבנו. הבטתי בגשם בחוץ, ולאחר מכן התעטפתי בגופו החמים של פולו. הוא נשק למצחי. נרדמתי.

התעוררתי עם אור הבוקר.נגסתי בחתיכת בשר שנשארה מאתמול.

הערתי את כולם. ארזנו בזריזות, והמשכנו ללכת. שמעתי לפתע צרחה חדה משמאלי. כולנו היינו יחד. מיהרתי להביט לאותו הכיוון.

רצנו קדימה. "אלו מפלצות. נוראיות. הן אוכלות בשר אנושי בעיקר." אמרה. "כאן רק החכמים שורדים. אני כאן בערך תשע שנים." אמרה.

לא היה מה לענות לה. לא הזלתי דמעה. הצלחתי להתאפק.

אנשים לא חיים טוב בעולם הזה. העולם הזה מלא ברוע.

זינקתי קדימה, מאיצה את קצב הריצה שלי למשמע קולות מאחורי.

לפתע שמעתי צרחה, מיוסרת. של ילדה.

לבי נשבר, ובבת אחת הבטתי אחורה. ראיתי את הלנה. הבחנתי במפלצות.

"לא!!!" זעקתי, ורצתי אחורה.

נדמה היה לי שהכול קורה בהילוך איטי.

ראיתי מליוני יצורים, בעלי טפרים חדים כתער, שיניים בולטות חדות כציפורניהם, הייתה להם עין אחת, בולטת. סביבה היו קוצים, ומיד לאחר הקוצים שער ארוך, שנגרר על הרצפה והסתיר את גופם כמעט לחלוטין.

הלנה הייתה בזרועותיו של אחד מהם. רצתי אחורה. רציתי לחטוף אותה מהם, אבל כבר היה מאוחר מדי.

"תברחי!!!" צרחה, ומיד לאחר מכן, ראיתי את ראשה מתגלגל על הרצפה, חסר תועלת, עיניי השקד שלה יוצאות מחוריהן. רעם גזר את השמיים, ומיד אחריו הגיע ברק, שפיצח אותם.

שרטתי את זרועותי, צרחתי. דמעות לחות ירדו במורד לחיי. הלנה. מתה. הלנה. מתה. הלנה. מתה.

לפתע הרגשתי זרוע חזקה אוחזת בי, והיטלטלתי על גבו של מישהו. לא שמעתי דבר. רק ראיתי את המפלצות, נוגסות בבשרה של הילדה התמימה הזו. המשכתי לזעוק, עד שנרדמתי. בליבי נפער חלל ריק, שרצה דבר אחד. לא להתעורר. לעולם.

חשתי משהו חמים על שפתי, והתעוררתי.

פקחתי את עיניי באדישות. קיוויתי שחלמתי. אבל זה לא היה חלום. זה היה אמיתי. עדיין היה חשוך.

הסיוט היה אמיתי.

צרחתי, ואז הבחנתי בעיניו הכחולות של פולו מעליי. קפצתי עליו באבל, וחיבקתו אותו, כמעט וחונקת אותו. התעטפתי בזרועותיו החמימות.

"הכל בסדר. ששש...." לחש לאוזני. ניסיתי להאמין לו. אבל לא יכולתי.

הוא הושיב אותי עליו, צמודה אליו.

"את אוהבת אותי?" שאל.

"ברור שכן." עניתי במהרה, מסמיקה קלות, דמעה נוצצת נוזלת על לחיי.

"את תסמכי עליי." אמר.

"למה אתה מתכוון?" שאלתי.

הוא שלף משהו מכיס מכנסיו. טבעת משובצת באלפי אבנים קטנות לבנות. נדמה היה שהיא זורחת בכחול כשהיא השתקפה בשמיים הכהים.

"תינשאי לי?" שאל.

היססתי לרגע. זה אומר מחויבות. לכל החיים.

אבל אני כבר לא אותה הדיאנה. אני יודעת להרוג. אני יודעת להסתדר בכוחות עצמי. התשובה עלתה במוחי, ברורה.

"כן. אני רוצה להינשא לך." אמרתי.

הוא השחיל את הטבעת לאצבעי בעדינות, ונשק לשפתי, נשיקה ארוכה. בדבר אחד הייתי בטוחה.

הוא נקודת האור החדשה שלי. ואני מאוהבת בו. לחלוטין.

מדור הדיונים-זה קרא לי!

מאת: הריט

לחצו על השלט כדי להבין יותר, ולראות דיון עם הר של ספוילרים.

קרדיט על השלט לרומי

השאלות:

קטע מפחיד מספר:

הספר המשעמם ביותר שקראתי:

ספר שלא משנה כמה אומרים שהוא גרוע אני עדין אוהב אותו:

קטע בספר שאני תמיד קורא שוב ושוב:

ספר שהיה נהדר עד שהגיע הסוף והרס אותו:

עד למיני גיליון פסח,

קרדיט