מיני גיליון פסח

מתנצלת שאין תמונות, יש לי בעיה בישרא.

אתגר כתיבה

מאת: הריט

בפסח יצאנו מעבדות לחירות, כיתבו על מישהו שהיה במצב כלשהו והגיע למצב הפוך.

קטע קצר-מהו זמן?

מאת: הריט

מהו זמן?

זמן זה דבר שחסר

זמן זה דבר שיש בשפע

זמן זה דבר שלא מתחיל ולא נגמר

זמן זה דבר שאפשר לספור

זמן זה דבר שאי אפשר לספור

זמן זה דבר בלתי נראה

זמן זה דבר שבו אי אפשר לשלוט

זמן זה נוסטלגיה

זמן זה פנטזיה

זמן זה דבר שקורה

זמן מרגישים

זמן לא מרגישים

זמן זה דבר הפכפך

ואוכל להגיד עוד ועוד דברים לא ברורים שכאלה, אבל דבר ברור אחד אוכל להגיד:

זמן זה דבר שלא ניתן להגדיר.

בלוג מומלץ

מאת: הריט

הבלוג המומלץ הוא בלוג די חדש בשם:

ראיונות (ע"ר)

זה הבלוג של לורן מלורן סיפורים בהמשכים וכל פעם היא מראיינת בלוגר אחר. תמצאו שם מידע לגבי הבלוגרים הפופלרים ביותר בישרא. זה יותר בלוג שקשור ל"עיתונעות" ובכל אופן ממליצה!

פרק 14 לבירינית

התעוררתי עם אור השחר, פולו שוכב לצידי. ניסיתי לעכל את הדברים.

הלנה... מתה. הצטמררתי. התארסתי לפולו. אני אוהבת אותו.  בחיים לא הרגשתי רגש כזה... לגבר כלשהו. אבל משהו בו... היה מיוחד.

קמתי באיטיות, משתחררת מזרועותיו.

ויקטוריה הייתה ערה.

היא סרקה אותי, מכף רגלי, ועד לראשי. היא הבחינה בטבעת. כעת אור השמיים השתקף בטבעת היפה.

"לא ענדת את הטבעת הזו קודם לכן." אמרה.

השפלתי את ראשי.

"למי התארסת?" שאלה.

"פולו." עניתי, והבטתי לעבר האופק. היא לא אמרה דבר אחד. היא לא אמרה, שאם לא נצא מכאן, לא יהיה לנו סיכוי לחיות יחד. ולהקים משפחה. מעולם לא חשבתי על עתידי. אף פעם לא חשבתי שיהיה לי אחד כזה.

"את יודעת," התחילה. "לכל אחד יעוד. כשאדם נולד, הוא לא נולד לחינם. הוא נועד למטרה כלשהי. הוא רק צריך לדעת מהי," אמרה.

"מה את אומרת שהמטרה שלי?" שאלתי.

"אני לא יכולה לגלות לך," אמרה, טומנת בחיקה סוד.

"ומה היעוד שלך?" שאלתי.

"את עוד תגלי," אמרה, וחיוך מסתורי על פנייה.

"זה עוד אחד מהדברים שרק קוסמים יודעים?" שאלתי.

היא הנהנה בראשה לחיוב.

"אני אדע מהו היעוד שלי?" שאלתי.

"תדעי. יש לך יעוד גדול. את תהיי לאגדה, שאיש לא יודע אם אמיתית היא- או מזויפת," אמרה. "הגבורה שלך- תסופר. משפחתך תהיה גאה באמוץ שלך. אפילו שאני מהמרת שגם הם יהיו אמיצים, לא פחות ממך." אמרה.

"למה את מתכוונת? את חושבת שהצאצאים שלי יהיו... אמיצים, לנצח?" שאלתי. בחיים לא חשבתי על עצמי בתור אימא.

"מה חשבת?" שאלה.

"טוב..." הרהרתי בקול. "חשבתי שזה... משהו שקורה רק לאחד. בלי... סיבוכים מיותרים, אם זו המילה," אמרתי.

"בכל אופן," אמרה. "תדעי שהתכונה שלך משפיעה על כל השושלת." אמרה.

היינו באמצע ההליכה. טיפסנו.  הדבר היחיד שהחזיק אותי, היה המחשבה על העתיד שלי. ידעתי שאם לא אחשוב על פולו, אני אתפרק לרסיסים. נאחזתי בקצה חוט המחשבה עליו, וטיפסתי על ההר הגבוה והתלול. מה שהרצון שלי דרש ממני, היה לצאת מכאן. לחזור הביתה, ולקחת את מירנדה עמי, לברוח עם פולו. אבל מה אם מירנדה איננה בין החיים יותר? אם היא אכן מתה, אני לא אסלח לעצמי- והפעם- לעולם ועד. מה שווים חיי בלעדיה? היא אחותי. היא דמי, ובשרי. אני אוהבת אותה יותר משאני אוהבת כל אחד אחר. אני אוהבת אותה... אפילו קצת יותר משאני אוהבת את פולו.

נעצרנו. הדרך הייתה חסומה בסלעים גדולים.

"יופי," נאנחה ארין בכעס. "מה עושים עכשיו?" שאלה בכעס.

"אפשר לעבור את זה," אמרה ויקטוריה.

"כן, בטח. נמאס לי מהמבוך הזה. אני רוצה לצאת מכאן, אבל כמו שזה נדמה לי עכשיו, אין שום יציאה מכאן. הקירות משתנים, יצורים טורפים, צמחים ארסיים. זה לא מה שרציתי לעצמי! היה לי עדיף להישאר בבית שלי, עם האבא ששונא אותי, ושמכר אותי על מנת שאשלח לכאן. כולם... מתים! כולם! וגם אתם תמותו! מה הסיכויים שנצא מכאן?!" אמרה בכעס. "נשבר לי. נשבר לי, מכולכם. נשבר לי מהעולם הזה. כי כשאוהבים מישהו, הוא פשוט נעלם!" צעקה. היא החלה להסתובב, אך פביאן תפס בזרועה. היא לא יכלה לברוח.

"אל תלכי," התחננתי, ואחזתי בידיה.

היא הביטה אל השמיים, מנסה להתעלם. "את זוכרת את ההבטחה שלי?" שאלתי.

היא נאנחה. "כן." אמרה.

"אז תסמכי עליי." אמרתי.

היא בהתה בנקודה על הקרקע. "אבל אני כבר סומכת." אמרה.

הבטתי בויקטוריה. לפתע, ראיתי את נשמתה מתעופפת, מותירה אותה קפואה במקומה. צרחתי, ונפלתי אחורה.

פולו תפס אותי בזרועותיו החסונות. ראיתי בעיני את גופתה של ויקטוריה נופלת לקרקע, חסרת תכלית.

"הי," אמר, ונשק לשערי. הוא חיבק אותי בחוזקה. לפתע ראיתי את נשמתה, מולי. "תזכרי אותי." אמרה, ונעלמה.

מצמצתי בחוזקה, וגיליתי להפתעתי שויקטוריה עומדת במקומה, נועצת בי מבט משונה, מצפה שאומר לה משהו.

"מה קרה?" שאלה ויקטוריה.

"שום דבר רציני," מיהרתי לומר. דמיינתי... נשמתי לרווחה, ונשקתי לשפתיו המבוהלת של פולו ברכות. פביאן הסב את מבטו במהירות.

"לא הבנתי מה קרה," לחש פולו לאוזני בשקט. יכולתי כמעט לשמוע את מחשבתו, ששאלה, בסתר, 'את בסדר?'

לא רציתי להסתיר ממנו משהו. אבל לא נשארה לי ברירה אחרת.

כרכתי את החבל הארוך שהיה בתרמילי לבטני.

"תשתדלו להעמיס כמה שפחות משקל על החבל. כי אני לא ממש בטוחה שהפגיון יחזיק אתכם חזק כל כך," אמרתי. כולם הנהנו בראשם. ארין נראתה מעט מבועתת מעצם המחשבה שהיא הולכת לטפס, או יותר נכון, להתנדנד לגדה השנייה. המרחק היה כמה מטרים. היינו צריכים לקשור שני חבלים.

אפ לא היה העץ הענק הזה... לא היינו יכולים לעבור. בעטתי באבן קטנה לכיוון החור הגדול השחור. ספרתי את השניות באצבעותי.

1,2,3,4....

המספרים גדלו.

35,36,37.

שמעתי את הריסוק של האבן. הבנתי שמאוד לא כדאי ליפול לשם.

ארין הביטה בבור בהבעה מבועתת לחלוטין, מהולה בחרדה ואימה. כל השאר לא הביעו אף רגש.

העפתי את החבל, שנתפס בעץ בחוזקה. משכתי בחבל בחוזקה. הענף עוד לא נפל.

"מישהו רוצה להיות ראשון?" שאלתי.

ויקטוריה קשרה את החבל לבטנה בהבעה רגועה. היא קשרה את החבל לבטנה שבע פעמיים, ומשכה בו בחוזקה. היא קפצה, ונתלתה על החבל. הענף לא השמיע כל תגובה.

היא הלכה כמה צעדים אחורה, ורצה, בעודה אוחזת בחבל בחוזקה, מבט נחוש על פנייה. ארין עצמה את עינייה, וניסתה להידחף לחיקו של פביאן, שדחף אותה בעדינות, מביט על ויקטוריה, מקווה לטוב.

עוד מטר אחד....

ויקטוריה נחתה על הקרקע בקריסה. הענף חרק בשקט. ויקטוריה נשמה עמוק, וחייכה חיוך רחב. היא פרמה את הקשרים באיטיות, ושלחה את החבל לארין. ארין חששה. אך לאחר כמה עידודים מצד פביאן, היא עלתה על החבל, וקפצה לגדה השנייה. ויקטוריה תפסה אותה, והן פרמו את החבל. ארין נשמה עמוק. פביאן קפץ.

פולו הביט בי, בעודי עוזרת לו לקשור את החבל בחוזקה. אצבעותי הדקיקות קשרו תשע פעמים קשרים הדוקים.

"את בטוחה שאת רוצה להיות אחרונה?" שאל. הנהנתי בראשי לחיוב. "אני אהיה בסדר," אמרתי, מודאגת שיפול, או שהענף יקרוס בעודו תלוי על החבל.

הוא התנדנד לרגע, ואז נחת בבטחה בקצה השני של הבור. כשהוא שלח אליי את החבל, תפסתי אותו בקלות. קשרתי את החבל שמונה פעמיים לבטני.התנדנדתי מעט. הלכתי אחורה. חיים רק פעם אחת.

קפצתי, ועצמתי את עיני. ציפיתי למצוא את עצמי בקצה השני כשאפקח את עיני שוב, אך הופתעתי לגלות שכשפקחתי את עיני, הענף חרק בחוזקה, והחבל החל להיפרם לאיטו. כולם הביטו בי באימה, מחכים שאעשה משהו.

אני מתה. חשבתי לעצמי. אבל בלי קרב? תתביישי בעצמך, דיאנה.

התנדנדתי בעדינות. החבל החל להשמיע חריקות. אם אני אמשיך כך, אני אפול לפני שאספיק למצמץ בכלל.

התנדנדתי בחוזקה. ארין צרחה. יכולתי לחוש בחבל נקרע, יכולתי לחוש בבור מושך אותי אליו. אבל לגורל היו תוכניות אחרות עבורי.

התקדמתי על גזע העץ בזהירות, רגלי משקשקות תחתי. המזל שיחק לטובתי. לא הבחנתי במה שקרה. בזמן שטיפסתי על העץ, הבור התרחב. כולם הביטו בו, פעורי פה. תפסתי בעץ בחוזקה.

"תקפצי." אמר פולו. "אני אתפוס אותך," אמר.

"ואם תפספס?" שאלתי.

"אני לא אפספס." אמר. "תסמכי עליי." אמר.

כשאמר את צמד המילים הללו, לא יכולתי שלא לקפוץ.

קפצתי. עצמתי את עיני בחוזקה. הבר הבא שזכרתי היה את ידו של פולו אוחזת בזרועי באימה, בעודי מביטה לכיוון התהום שתחתי באימה. הוא הרים אותי, בקושי, ונפלתי בחבטה, על האדמה, ליד כולם. נשמתי לרווחה.

ויקטוריה הביטה בי בדאגה. "ללא ספק משהו רוצה במותך." אמרה. "אני מציעה לך לא לקחת סיכונים." הוסיפה.

"את רוצה שאחכה שאיזשהו יצור יאכל את בשרי?" גיחכתי. "עצם העובדה שאני כאן מסכנת אותי. ואת כולנו." אמרתי, והבטתי בחבורה הגדולה. נזכרתי בהלנה. הרגשתי כאב צובט בליבי, אך התעשתי כשהבנתי שכעת אין טעם למרר בבכי. זה לא שיש מישהו בחבורה הזאת, שלא נושא איתו את האבל. ויקטוריה לא הגיבה. המשכנו לצעוד. עוד צעד, ועוד הצעד. איש לא פצה את פיו.

חזרתי למחנה עם השלל שצדתי. השלל היה מצומצם היום. אין כאן הרבה חיות. גדי קטן, לחמישה אנשים. גדי קטן ורזה. אבל אין ברירה. לפחות יש שלושה תפוחים.

האוכל היה בסדר. שכבתי לישון לצידו של פולו, מביטה בכוכבים. מה אם באמת לא נצא מכאן? מה אם באמת נשאר כאן לנצח? מה יקרה למירנדה? האם היא חיה בכלל?

ראיתי בעיני את שר הצבע נועץ את חרבו בליבה. לפתע חשתי כאב חזק בליבי, שהשאיר אחריו חלל ריק. קיוויתי שאני טועה. מירנדה...

הערתי את ויקטוריה בחרדה.

"מה קרה?" שאלה.

"ראיתי... את אחותי.... נרצחת..." אמרתי בחרדה, מתנשפת.

היא לקחה את ידי. הדקות האלו היו יותר ארוכות מתמיד. הזמן עבר כל כך לאט...

כשויקטוריה פקחה את עיניה לבסוף,  היא לא פצתה את פיה, ורק הביטה בי בדאגה.

"מה קרה לה?" זעקתי, וטלטלתי אותה בחרדה.

"היא מתה, דיאנה. היא גנבה. מהשוק. תפסו אותה, והוציאו אותה להורג." אמרה.

תלשתי את העשב. זעקתי בחרדה מאה בזעם. רצתי. רציתי למות. הייתי נחושה בעצמי.

הפגיון היה בידי. היה בי את האומץ לעשות זאת. אם לא אנעץ אותו בליבי, אוכל אולי לקפוץ מטה. ואם לא אוכל למצוא את המינוטאורוס.

"בבקשה," שמעתי את קולו של פביאן. "אל תעשי את זה. בשבילי," אמר. יכולתי לראות אותו בזוית עיני.

מישהו באמת רצה שאמות. והוא הולך להצליח. כיוונתי את הפגיון לליבי.

שלוש...

"דיאנה!" פולו רץ לכיווני, פביאן, ארין וויקטוריה מאחוריו.

"זאת לא בדיחה!" צעקה ארין.

שתיים....

"תפסיקי! עכשיו!" צעק פביאן.

אחת....

התעלמתי מצעקותיהם. נעצתי את הפגיון בליבי בחוזקה. הדבר האחרון שראיתי היה את פניו המבוהלות של פולו.