גיליון 15

לקרוא או לקרוע?

פרטים על הספר: הטירה הנעה מאת דיאנה ווין ג'ונס.

ביקורת מאת: נון.

גב הספר : בארץ אינגרי שבה שולטים חוקי האגדות נידונה סופי, הבכורה מבין שלוש אחיות, לגורל של בינוניות. מכשפת השממה מטילה עליה כישוף והופכת אותה לאישה זקנה. סופי יוצאת אל הטירה הנעה שעשן סמיך יוצא מיתמר מארובותיה כדי להשיג עזרה. אבל הטירה שייכת לקוסם הנורא האול המשביע את רעבונו, כך אומרים, רק בליבותיהן של נערות תמימות. וכך נסחפת סופי אל מערבולות של הרפתקאות ומעשי כשף מפתיעים, הכוללים קוסמים מאוהבים, כלבים מכושפים ודחלילים מדברים.

ביקורת: בכל הנוגע לטירה הנעה, רוב האנשים מכירים את הסרט של הייאו מיאזאקי - אליל האנימציה היפני. ולמרות שאני מנשקת את רגליו של מיאזאקי, שיוצר יצירות קסומות ונפלאות - בעיבודים הוא דווקא לא משהו.

הטירה הנעה הוא ספר מוזר, קשה להבין מה קורה בו במדויק גם בקריאה שלישית - אבל הוא הרבה יותר מובן מהסרט ויש לו עלילה והתפתחות דמויות, והוא מקסים ושובה לב.

דיאנה ווין ג'ונס יוצרת את ממלכת אינגרי שבה שולטים חוקי האגדות: שלוש אחיות ? הצעירה היא היפה ביותר, הצנועה ביותר, המוכשרת ביותר וזו שתצליח בחיים. ואילו השתיים אחרות נידנו לחיי בינוניות במקרה הטוב ביותר. וסופי- בתור הבכורה, מקבלת את גורלה בתחילתו של הספר, היא יושבת בחנות הכובעים המשפחתית ומדברת לכובעים, אלא שמזלה משתנה כשמכשפת השממה נכנסת לחנותה ומטילה עליה קללה שהופכת אותה לזקנה בלה. וכך, בהיותה זקנה ומקומטת, היא יוצאת לחפש את מזלה בעולם. ללא נעורים ויופי, שמאפיינים בדרך כלל גיבורות בספרות.

האול, המכשף המתגורר בטירה הנעה, ידוע לשמצה בזה שהוא אוכל לבבותיהן של נערות צעירות וסופי עוברת לטירה הנעה בתור עוזרת הבית ומכירה את בני ביתו- שדון אש מרדני בשם קליציפר, ושוליה בשם מייקל, והאול עצמו- שמתגלה כטיפוס נרקיסיסטי, לא יציב, יהיר ומתוסבך, ומאוד מאוד וולשי.

הסיפור הוא מסע התבגרות, של האול ושל סופי. ההתמדדות עם חייהם, הגשמה עצמית, משפחה- כל אלו הם נושאים מרכזיים בספר, ונכתבים ביד מיומנת על ידי דיאנה וויין ג'ונס. הספר מרגש ומצחיק ושנון, אפילו שמות הפרקים בו מעלים חיוך, והכתיבה הווין ג'ונסית הופכת את הספר למתאים לכל גיל. תהנו ממנו גם בגיל 9 וגם בגיל 59.

ובסך הכל, הספר עצמו קליל, חמוד ונוגע ללב.

לקרוא או לקרוע ? לקרוא.

הערות: לספר עצמו יש ספר המשך בשם 'מגדלים פורחים באוויר' , אך כמיטב המסורת הוויין ג'ונסית, יש לספר קשר קלוש בלבד לטירה הנעה.

פרטים על הספר: סטרוגנזה עיר המסכות מאת מרי הופמן

מאת: הריט

גב הספר: תארו לעצמכם שרגע אתם שוכבים חולים במיטה, ורגע לאחר מכן אתם מוצאים את עצמכם בעולם שכולו תככים, מזימות וזוהר. זה בדיוק מה שקורה ללוסיאן, המגלה לתדהמתו שהוא למעשה 'סטרוגנטי' - אדם אשר בעזרת קמע מיוחד מסוגל לנוע במרחב ובזמן. אבל בכך לא מסתיימות תגליותיו - בעולם החדש שאליו הוא מגיע מגלה לוסיאן שנוכחותו חיונית לשם הצלתה של העיר בלצה מאסון.

ביקורת: הסיפור מתרחש במדינה "טאליה" (כמו איטליה) ובעיר בצלה (כמו ונציה). למרות שהסופרת מנסה ליצור לנו את הרושם שבצלה יותר טובה מונציה היא יוצרת את הרושם ההפוף. הספר מתחיל בתיאור מרתק של מישהו שקורא עתידות (כך נראה לפחות) והוא לא מרוצה מהתוצאה. לאחר מכן אנחנו מגיעים לקטע עם הדוכסית ולאחר מכן לקטע עם ילדה. בהתחלה כל הספר מבלבל איך קשורה ילדה לדוכסית לאיש שקורא עתידות? רוב הסכוים שתחכו להמשך תפסיקו לקרוא. אני מציעה לכם להמשיך לקרוא, כי העלילה מעניינת. היא מסתבך בצורה מעניינת ובלתי צפויה. למרות שהספר "כובש" כמו שכתבו על הכריכה עדין יש בעיה בספר. הדמיות שטוחות. הדמויות בספר לא מעניינות, וזה הורס את הספר. לסיכום יש הרבה מתח ומיסתורין אבל הספר לא מדהים (חרוז!).

לקרוא או לקרוע? לא לגעת, (3 כוכבים)

מדור הציטוטים

 מאת: הריט

"למה המבוגרים חושבים שהם מסוגלים להתמודד עם בעיות יותר טוב מהצעירים? רק מפני שהם מבוגרים יותר? ולמה הם חושבים שזה מעניק להם את הזכות לשקר?" מתוך תיכון לילה.

הסירת

מאת: הריט

להזכירכם במדור הזה אני מחפשת על ספרים חדשים ביקורות ותקציר ומתמצאת לכם.

הפעם בחרתי ב "מלאך מכני".

פרטים על הספר: מלאך מכני (מכשירי התופת 1) מאת קסנדרה קלייר

תקציר: טסה גריי רק בת שש-עשרה וכבר היא חוצה לבדה את האוקיינוס כדי למצוא את אחיה האהוב שנעלם באופן מסתורי. היעד הוא אנגליה וזהו תור הזהב של המלכה ויקטוריה. טסה אינה יודעת כי דבר מה אפל ומאיים ממתין לה ברחובות המוארים בעששיות גז של העיר לונדון, בירת הממלכה. זוהי לונדון כפי שמעולם לא ראיתם אותה: עיר בה ערפדים ויצורי שאול משוטטים ברחובות עטויי הערפל וזורעים הרס ופחד באשר ילכו. רק הלוחמים האמיצים, בני מסדר ציידי הצללים, מסוגלים להשליט חוק וסדר בכאוס שזורעים השדים בעולם האפל.

אבל כשטסה עצמה נחטפת על ידי האחיות אופל, חברות ארגון סודי בשם מועדון פנדמוניום, היא עד מהרה מגלה שגם היא עצמה מהווה חלק מהעולם האפל וכי גם לה יש כוחות על טבעיים רבי עוצמה ונדירים במיוחד, כוחות שחברי מועדון פנדמוניום חומדים לעצמם.

בודדה, נרדפת, וללא חברים, טסה מוצאת מקלט בקרב מסדר ציידי הצללים אשר נשבעים לסייע לטסה למצוא את אחיה אם תסכים להשתמש בכוחותיה לטובת מאבקם הנצחי ביצורי האופל. עד מהרה טסה מוצאת שהיא נקרעת בין שני חברים: וויל כחול העיניים השנון והאמיץ, וג׳יימס, שיפי תוארו השברירי מסתיר סוד קטלני. יחד הם עוברים הרפתקאות מסמרות שיער וטסה מגלה, לחרדתה, כי יתכן ותיאלץ לבחור בין הצלת אחיה לבין סיוע לחבריה הנאמנים כדי להציל את העולם כולו מכוח אפל ואימתני במיוחד.

דברים טובים שנכתבו על הספר: מותח, דמיות מענינות, הסופרת מתאימה את עצמה לתקופה בה היא כותבת, מפחיד 

דברים רעים שנכתבו על הספר: לא בדיוק מקורי, ההתחלה טיפה מתישה

מקורות מידע: Hportel, סימניה, הסיפריה הפנטסטית,  chatit

סירת הגפרורים-שיר שכתבתי

מאת: הריט

סירת הגפרורים שטה באוקינוס.

כה קטנה,

עד שאף אחד לא רואה אותה.

כה שקטה,

עד שאף אחד לא שומע אותה.

וכשתבער? אין מישהו שידע איך עוצרים את השרפה,

משום שהיא כה קטנה,

עד שאף אחד לא רואה אותה.

כה שקטה,

עד שאף אחד לא שומע אותה.

לבירינית-הפרק האחרון

מאת: הרמיוני

פקחתי את עיני באיטיות. לא האמנתי למראה עיני. יכולתי להישבע שנעצתי את הפגיון עמוק מספיק.

פולו הביט בי בדאגה. ארין, פנייה ספוגות דמעות, חיבקה אותי בחוזקה. הרגשתי כאב בליבי. והפעם לא רק נפשי. אלא גם גופני.

תחבושות כיסו את חזי. וויקטוריה הביטה בי באושר.

"לא חשבתי שאני חזקה מספיק בשביל זה," אמרה, וניגבה שובל דם קרוש שזלג קודם לכן מאפה. "אה, ואני גם חייבת לספר לך שמישהו רוצה שתיהרגי- אך יש גם מישהו ששומר עלייך. אין לי פירוש אחר. אף קוסם לא עשה זאת בעבר." הוסיפה.

"למה? ו....איך?" שאלתי, מבוהלת.

"את חושבת שאתן לך למות?" אמר פולו בציניות, וכרך את ידיו סביב גופי. "אולי אין לך אחות. אבל יש לך אותנו." לחש לאוזני בשקט.

"הצלחתי לשמור אותך בחיים." אמרה ויקטוריה. פולו עזר לי לקום. הם באמת רוצים אותי בחיים.

"החיים האלה הם שלך." לחש פולו לאוזני בשקט. "קיבלת מתנה. לא תחליפי אותה, נכון?" שאל פולו.

"אבל מה הטעם בחיים בלעדיה?" שאלתי, ומחיתי דמעה.

"אלה החיים שלך. אבל אני חושש שהבטחת משהו..." אמר. "הבטחת להוציא מכאן את שני אלו," אמר והפנה את ראשו לכיוון פביאן וארין. הנהנתי בראשי במבוכה.

"הבטחות חייבים לקיים," אמר פביאן בחצי חיוך. רציתי לתת לו אגרוף קטן, אבל זעקתי בכאב.

ויקטוריה הרדימה אותי.

פקחתי את עיני לבסוף.  הייתי באותו המקום. התחבושות כבר לא כיסו אותי. יכולתי לעמוד. כעבור שבוע בערך, הגענו. היינו קרובים לפסגה מתמיד.

חומה גבוהה הייתה סביב. לא הייתה דרך להיכנס.

טיפסנו פנימה בזה אחר זה. הופתעתי לגלות שעמדנו כעת בגן וורדים. לוורדים היו בצבע הארגמן, ודמו לכתמי דם גדולים ועכורים שצמחו על שיחים.

גשם חזק החל. פרפרים הצטברו בבטני.

פולו כרך את ידו סביבי, ונשק לשפתי בחמימות. נרגעתי. אנחנו נצא מכאן. ונתחתן. לא נגור באתונה. אין לי כבר מה לחפש שם. העיר מזכירה לי מוות וחורבן.

התקדמנו.הייתה לי תחושה שעלינו להגיע למרכז. לא היה לי מושג מה אנו הולכים למצוא. הלכנו. בלי לחשוב. בחושך ירד. גשם החל לרדת. הבטתי במה שהיה מולי.

היו שני ריבועים. האחד גדול, והשני קטן ממנו. שלט גדול היה בכניסה. הכתב לא היה ידוע לאיש מאיתנו.

"מה עושים עכשיו?" שאלה ארין.

"נחכה?" שאל פביאן.

השתררה שתיקה. שברתי אותה.

"את יכולה לעשות איזה קסם שיתרגם?" שאלתי את ויקטוריה.

"אני מכירה לחש כזה... אני יכולה לנסות," אמרה.

היא החלה לנופף בידיה מול השלט, לוחשת מילים לא ידועות, שנשמעו משונה ביותר.

שום דבר לא השתנה. השחר החל לעלות. הרוח הצליפה בפני. וויקטוריה, עומדת שם, חסרת אונים, לא מצליחה לעשות דבר.

"נמאס לי!" אמרה ארין בכעס. "הבטחת שתוציאי אותנו מכאן. אבל כרגע- אנחנו סתם תקועים כאן, כמו אידיוטים, מחכים שמשהו יקרה!" רטנה בכעס. "חבל שהמינוטאורוס לא מצא אותנו!" שאגה.

נעמדתי מולה, והישרתי את מבטי אל תוך עיניה התכולות.

"הבטחתי, ארין." אמרתי בנימה שקטה.

"נכון! הבטחת!" הטיחה בכעס, ורקעה ברגלה בחוזקה.

הבטתי בשלט. נדמה היה לי שראיתי את הכתב החרוט על השלט מתנועע, והופך לצמד מילים.

"הקורבן יקריב עצמו למען חבריו," לא הייתי בטוחה. "ולא לא יצא מכאן איש אחד בלבד."

האותיות חזרו לעצמן בבת אחת. ויקטוריה נשכבה על הדשא, מתוסכלת.

"לא איבדתי את כוחותי," אמרה. "אבל חוששני שאת השלט אי אפשר לכשף." הוסיפה בשקט.

היא הביטה בי לזמן מה.

"מה ראית?" שאלה.

"אני טועה," אמרתי בהתגוננות.

"ספרי לי דיאנה. זה עלול להציל את חיינו." אמרה.

נשמתי עמוק.

התעוררתי בעייפות, מביטה בשמיים הכהים. ברקים העירו אותי, והציתו את השמיים בלבן, בזמן שרעם אדיר קרע את השמיים הכהים בקולו. גשם טפטף בחוזקה על גופי.

משהו  אמר לי שהו הזמן. עכשיו נוכל לצאת. או עכשיו- או לעולם.

הערתי את ויקטוריה.

"מה קרה?" שאלה.

"אני מרגישה את זה באויר. אנחנו צריכים לצאת עכשיו." אמרתי. הערתי את פולו. הערנו את כולם.

"ומה אם את טועה?" שאלה ויקטוריה.

"אני לא טועה. אני בטוחה בכך." אמרתי. הישרתי את מבטי אל השלט.

"כיצד ניתן להקריב את הקורבן?" שאלתי את השלט בלחישה.

"בשעה רבע לחצות בדיוק יעמוד הקורבן על הריבוע הכסוף. יהיה עליו להרוג עצמו. בדיוק כששלוש טיפות מדמו יטפטפו על העשב הרך, ברק יצית אותו. ויפתח השער." קראתי בקול.

ראיתי תמונה, של אדם לוקח פגיון משוננת, ונועץ אותה בליבו. שלוש טיפות טפטפו על העשב הרך. ניתקתי את מבטי מהתמונה בחרדה.

התקרבתי אל הריבוע. עליי להקריב את עצמי. אבל... אבל... הכל קרה מהר כל כך.

הועפתי על הדשא בחבטה. ויקטוריה נחתה על המשטח בזינוק. ארין, פולו ופביאן הביטו בה, המומים.

לפתע, כשנעמדה ויקטוריה, החלו ענפים ללפות את רגליה בחוזקה. ואז, על סלע, שהפך לגדול יותר ויותר, הופיע פגיון מוזהב, משובץ באבנים אדומות כדם. זהו הפגיון שראיתי בתמונה.

"לא!" זעקתי. היא לקחה את הפגיון בידה.

אבל אז היא נעצרה.

"זה היעוד שלי, דיאנה. עליי להקריב את עצמי למענכם. אתם הצעירים. עליי לוודא שתמיד יהיה דור המשך. תמסרי לחברתי, היירון, אם תראי אותה, שאני לא שכחתי אותה. אל תעצרו. תקימו משפחה יחד. היו מאושרים!" אמרה, ודמעות הציפו את פנייה. דמעות הציפו את פני כולם.

"מי זו היירון?" שאלתי.

"חברתי, המשרתת הבכירה ביותר בארמונו של מלך כרתים," אמרה. "אני לא מצפה ממך שתגיעי אליה. אבל אם תפגשי אותה, תביאי לה את המכתב הזה," אמרה, והגישה לי פיסת נייר מגולגלת בסרט אדום. הבנתי מי היא.

זו היא. זוהי הנערה שהמשרתת ההיא סיפרה לי עלייה. מיהרתי לשלוף מתרמילי את המטבע החלק.

"זה שלך," אמרתי. היא הביטה בי, המומה מעט.

"איך ידעת?" שאלה.

"כבר דיברתי עם  היירון בעבר. היא התגעגעה אלייך."אמרתי.

"תמסרי לה גם את המטבע," אמרה.

"אני אמסור." הבטחתי.

היה רגע של שתיקה.

היא מחתה דמעה מעינה.

"מוכנים?" שאלה.

הבטנו האחד בשני. נעמדנו ליד המשטח, באומץ.

ארין ניסתה בקושי להפסיק לבכות, והצליחה לשם שינוי.

הבטתי בויקטוריה. היא הביטה בי. היא לחשה מילה אחת, בודדה.

"אמיצה." קראתי את שפתיה.

יד לאחר מכן, הפגיון ננעצה עמוק בליבה, מותירה אחריה במהירות כתם דם. פיה נפער לרווחה, ובעיניה, שלפני שניות היו מלאות בתקווה, ורגש, התרוקנו כעת מכל רגש אפשרי. נשמתה עזבה את גופה. היא לא נלחמה. היא ויתרה. כדי להציל אחרים.

היא אמרה לי שאני אמיצה. אבל אמיץ אמיתי הוא גם גיבור. ומבחינתי- היא גיבורה. הבטתי קדימה. ראיתי מעין מערבולת כחולה בהירה שזהרה. פביאן וארין קפצו לתוכה ראשונים. הבטתי בויקטוריה בפעם האחרונה.

"את- באמת גיבורה." לחשתי. ואז פולו משך אותי לכיוון המערבולת.

חום וקור התערבבו יחדיו. הדבר היחיד שיכולתי להיאחז ב היה פולו. אילו הוא לא היה איתי, כבר מזמן הייתי מתה. הוא הדבר היחיד שבאמת מוחשי בתוך כל הערפל.

לפתע נחתנו בחבטה על עשב רך. הבטתי בארין ופביאן. ראיתי את הים הכחול מצפוני. פולו עמד לצדי. חשבתי על כל הדברים שאיבדתי.

הלנה...

ויקטוריה...

הברדס. גיחכתי לעצמי בקושי כשחשבתי על הברדס, מתפורר לאפר, לאיטו, בכל המהפכות שמתחוללות בתוך המבוך. איבדתי עוד משהו. אחות.

משום מה, ליד פולו הכל נראה ברור כל כך. אנשים רבים הקריבו את חייהם למעני. ולמען ארבעתנו. ידינו מגואלות בדם. עלינו להתחיל מחדש. הבטתי אל יוון, ואל האופק. הלילה עדיין היה מוחשי. טבעת האירוסין שלי השתקפה בשמיים, וכעת צבעה היה כחול עמוק. ידעתי שיהיה עליי למסור קודם את חפציה של ויקטוריה הגיבורה לידי היירון. אבל לאחר מכן, אצטרך לנסות לשכוח. לפני שעה, או שעתיים בכלל לא חשבת שיכול להיות לי עתיד. אבל כעת, אני חושבת אחרת.

כל כך מדהים כמה שהזמן יכול לשנות דברים. וכמה שחיינו משפיעים על הכל.

פולו חיבק אותי בזרועו, אוסף את הרסיסים של נשמי, ומחבר אותי לגוף אחד, שלם. הוא נושק למצחי.

"מה התחנה הבאה?" שאל.

עניתי, בבירור. "ספרטה."

הוא נשק לשפתי בעדינות. ראיתי מזווית העין את ארין, נושקת לפביאן בעדינות. הוא לא ניער אותה מעליו.

"אבל אני צריכה למסור קודם כמה חפצים," אמרתי.

"כרצונך," אמר.

הזריחה החלה בעדינות.

"שנלך?" שאל.

"כן." אמרתי. הבטתי קדימה. העשב התנועע ברכות, ובטבעיות. השמיים זרחו מעליי. אני מצפה לתקופה חדשה. טובה יותר. צעדתי אל עבר הכפר, פולו לצדי.

מדור עצות-עצות לכתיבה נכונה

מאת: מאי

1.רווח אחרי סימני פיסוק. לרשום ככה ,וככה או ככה , וככה זה פשוט לא נכון וממש מעצבן. פסיק או נקודה או מה שזה לא יהיה, ככה עושים את זה.
2. אל תאריכו מילים. אל תרשמו "איןןןןןןן אני מתהההההההההה" או משהו כזה. זה מעיד על חבבניות ומוריד את כל רמת הקריאה, מעבר לזה שזה פשוט לא נוח לקרוא כזה סיפור. למרות שכן, אני מודה, אפילו בהארי פוטר פארווטי פאטיל (ואויל גם הרמיוני? אני באמת שלא זוכרת) אמרה "אווווווו!" כדי להביע התלהבות, אבל בקשר לשאר המילים... בבקשה אל תעשו שום דבר כזה.
3. בלי יותר מידי סימני שאלה וסימני קריאה. כן, אין איסור מוחלט על שימוש ב-??? או ב-!!!, אבל עדיף שלא להגזים. בדרך כלל שימוש בסימן קריאה אחד או סימן שאלה אחד מספיק בהחלט, ואם אתם רוצים להביע צעקה אפשר פשוט לרשום "הגברתי את קולי" או "צרחתי". אך אם זה לא מספיק, אפשר לפעמים להשתמש ביותר מסימן שאלה\קריאה, אבל לא יותר מידי לאורך הסיפור, ומומלץ רק שלוש.

4. שלוש נקודות. על אותו העיקרון של הסעיף הקודם, כך גם שלוש הנקודות האלה... לא רושמים שתי נקודות ככה.. או יותר משלוש ככה....... רק שלוש. למה? ככה.
5. בלי שגיאות כתיב. זה מעצבן ומעיד על רמה נמוכה של כתיבה. לא משנה כמה הכתיבה שלכם טובה, אם היא רשומה בשגיאות כתיב זה נראה ילדותי ולא טוב בכלל. עצה שלי, מעבר לקריאת הרבה ספרים כי זה ברור, תכתבו בוורד. ואם במקרה יש מילה שאתם לא בטוחים איך רושמים אותה, כי גם קריאה וגם קריעה לא נחשב בתור שגיאת כתיב בוורד, יש מילונים באינטרנט, וכל מה שצריך לעשות זה לעשות באפרויות שהמיליון יהיה עברי-עברי. פשוט מקלידים את המילה ובודקים אם זה זה הפירוש הנכון למילה שרציתם לכתוב. (כמובן שאפשר גם מילונים רגילים אם יש בבית, אבל זה פשוט הכי נוח)
אפילו אני משתמשת בזה לפעמים, רק כדי להיות בטוחה.
קישור למילון: http://milon.walla.co.il/

6. כדי לכתוב נכון, צריך גם לקרוא. זה משהו שאי אפשר להתחמק ממנו. נתתי פה כמה עצות, אבל אני לא יכולה לתת עצות על ניסוח נכון כי זה תלוי כבר במשפט, כמו שלא יכולתי לתת עצות על דברים אחרים. אבל אם תקראו הרבה, אני מבטיחה לכם שלא תצטרכו את כל העצות האלה, כי תדעו כבר לבד לפי הספרים שקראתם. זו גם דרך מצוינת לבדוק את עצמכם. אם אתם לא בטוחים במשהו, ואתם זוכרים שראיתם אותו בספר מסוים, אתם תמיד יכולים לבדוק בספר עצמו כדי לראות מה היא הצורה הנכונה לכתוב אותו.
מקווה שעזרתי :)

מדור הדיונים

מאת: הריט

ממה אתם מקבלים בדרך כלל השראה?

האם אתם כותבים בזאנרים שאתם קוראים אותם (למשל אם אתם קוראים פנטזיה אתם כותבים פנטזיה)?

האם אתם חושבים שקריאה תורמת לכתיבה? אם כן איך?

גלריית תמונות להשראה-חלק ב

מאת: הריט

הגלרייה הזו יותר ספציפית, שמתי תמונות שמתארות בעיקר מקומות

זה קרא לי!

המנצחת בפעילות היא:

מתמודדת מספר 3! 

הינה שלטון לשיים אם את רוצה להשוויץ

גיליון 17 ספיישל!

בבקשה תנו לנו רעיונות לספיישל:

רעיונות:

-סדרת הנעליים

- ספישל לפי סוג מסוים של ספרים (למשל פנטזיה)

-ארטמיס פאול

-סדרת 39 רמזים 

-ספישל הארי פוטר