גיליון 16

מה יהיה?

-לקרוא או לקרוע?

-אתגר כתיבה

-מדור ציטוטים

-מדור עצות

-סיפור חדש בהמשכים בשם רוז

-מדור הדיונים

-שתי הפתעות

לקרוא או לקרוע?

פרטים על הספר: "אתה בטח מתלוצץ מיסטר פיינמן" הרפתקאותיו של איש מוזר מאת ריצ'רד פיינמן

מאת: הריט

ביקורת: הספר הזה הוא בעצם אוטוביוגרפיה שכתב ריצ'רד פיינמן (האיש שעליו מסופר בספר). ריצ'רד פיינמן למי שלא יודע היה פיסיקאי שזכה בפרס נובל. אף על פי שאתם בטח חושבים שהספר מדבר על פיסיקה הוא ממש לא. הספר הוא סיפור חיים משעשע ביותר, שרוב הפרקים בו בכלל לא עוסקים בפיזיקה. גם אם לא מבינים הכל עדין אפשר להנות מהספר. הספר כתוב בצורה מעניינת, טובה ומשעשעת. אפשר ללמוד ממנו על החיים בכלל ולא רק על פיינמן. זו האוטוביוגרפיה והביוגרפיה הכי מעניינת וטובה שקראתי! מומלץ אפילו למי שלא אוהב פיסיקה!

אז לקרוא או לקרוע? לקרוא!

אתגר כתיבה

מאת: הריט

כתבו סיפור בנושא מראה.

מדור הציטוטים

מאת: הריט

"אני לא מתיימרת להיות חכמה, אבל יש לי כושר התבוננוות, ואני רואה הרבה יותר ממה שנדמה לך. אני מתעניינת בחוויות ובטלטלות שעוברות על אנשים אחרים, וגם אם אני לא מסוגלת להסביר את הדברים, אני זוכרת אותם ומפיקה מהם תועלת." מתוך נשים קטנות.

-

"בבקשה תבואו לבקר אותנו, אנחנו נורא נורא מחכות לזה. אני לא מעזה להזמין אותך, מר למב, אבל אם בכל זאת תבוא, אני לא אעז לסלק אותך." מתוך נשים קטנות.

מדור עצות- עצות לכתיבת דמות טובה

מאת: מאי

1.אל תגרמו לדמות מסוימת לשנות את האופי שלה מהר מידי! תמיד תאפיינו את הדמות שלכם באופי מסוים ותדאגו שכך הוא יישאר. אם זה קשה לכם, תעשו לעצמכם רשימה של תכונות אפשריות. לא בהכרח תכונות שיאפיינו את הדמות שאתם רוצים, אלא רשימה כללית של כמה שיותר תכונות. עכשיו, לפי איך שאתם רוצים שהדמות תתנהל, תבחרו מספר תכונות עיקריות ותיצמדו אליהם.
(כמובן שלדמות מותר לעבור שינוי במהלך הסיפור, אבל דמות ביישנית לא תתחיל לדבר פתאום עם מישהו חדש סתם ככה)
2. אם אתם רוצים, מומלץ להכין לדמות שלכם תעודת זהות עם כל הפרטים עליה, מהשם ועד לפרטים הכי סודיים שלה. אם תתכננו את הדמות שלכם מראש, לא תצטרכו להתמודד עם סתירה של עצמכם ועל מידע שרציתם לשנות באמצע. אם אתם רוצים, תרשמו גם מה הדמות מוכנה לספר לאנשים ומה הם הסודות הכי כמוסים שלה אותה היא לא מוכנה לספר לאף אחד. גם זה עוזר לעשות סדר בדברים.

3. תהיו עצמכם. מה זאת אומרת? זאת אומרת שכשאני כותבת דמות שנקלעת לסיטואציה מסוימת, אני תמיד שואלת את עצמי "מה אני הייתי עושה במקומה?" ככה שזה יוצר מצב שבו הדמות קצת דומה לי, וזה בסדר גמור. כדי שהדמות תהיה אנושית, היא צריכה להתנהג ככה, וכשאתם נותנים לה תכונות של עצמכם או שואלים "מה אנחנו היינו עושים" זה יכול בהחלט לתרום לדמות.
-
מתחילים להיגמר לי הרעיונות ;-; אם למישהו יש רעיונות לעצות שאני יכולה לתת לכם זה יתקבל בברכה P:

פרק 1- רוז

מאת: הרמיוני

הצלצול נשמע. עוד יום.... נגמר.... חשבתי לעצמי.

השרביט שלי עוד נח בכיסי. כל כך חבל. כי אם לא הייתי חייבת להשאיר אותו שם, יכולתי להרוס את החיים של אוליביה. כעת היא קמה מכיסאה, נפנפה לעברי בשיערה הבלונדיני, והרימה את אפה המושלם. הגזרה שלה מדהימה. ליז אומרת שהיא ממש מכוערת, אבל זה רק כי היא מקנאה. אם להודות באמת, עד כמה שאני שונאת אותה, היא באמת מהממת. היא נראית כמו הברבי שמעולם לא הייתה לי.

אולי אחת הסיבות שהברבי הזאת מעולם לא הייתה לי היא כי ההורים שלי נטשו אותי. הם השאירו אותי בפתח ביתה של סבתא, ונעלמו. סבתא אומרת שגם הם היו קוסמים. סבתא קוסמת בעצמה. היא מלמדת אותי קסמים. אני לא מצטיינת בזה. ואני גם די גרועה בשיקוים. אבל משהו אחד סבתא לא יודעת שאני כן עושה. אני מסוגלת להזיז דברים בעזרת העיניים. קראתי את זה פעם באחד מהספרים שלי, והתאמנתי. האמת שזה ממש נחמד לשנות את הקוד של הלוקר של אוליביה בכל פעם שהיא מעצבנת אותי. אה, וגם נחמד לעשות את זה לקלרה, השפוטה הנצחית שלה.

"היי!" שמעתי את קולה הגבוה של ליז מאחורי. "חכי לי." אמרה.

היא הכניסה את המחברות של שיעור ההיסטוריה לתיקה. ליז תמיד הייתה שמנמנה, ולכן תמיד הייתה אחד ממוקדי הצחוק הטובים ביותר של אוליביה וקלרה. היא תמיד הייתה חברה טובה שלי. היא אף פעם לא נטשה אותי. הבטתי בעיניה החומות-ירקרקות. השער השחור שלה קצר. מאז ומתמיד היא אהבה לספר אותו ככה, מהיום שבו גילתה בכיתה ג' שהיא לא חייבת להיות עם קוקיות כדי להיראות בסדר.

יצאנו מהכיתה. אוליביה עמדה במסדרון, יחד עם קלרה וורוניקה. מסביבן עמדו חבורה של בנים. הם חושבים שהם מקובלים. נעצתי את עיני בעורפו של טום בריילס. יכולתי להרגיש את הגיצים שיוצאים מעיני. הכול קרה מהר כל כך. הוא הסתובב. חייכתי לעצמי. הוא הרגע חטף אגרוף בעורף. קראתי את שפתיו.

"הי, זה לא מצחיק, טי," אמר לטיילור דוק. טיילור דוק היה השפוט של ג'ון ברוק, מלך התיכון. שנאתי את שלושתם, ושאר החברים שלהם. לעומת הבנות,  הם היו חבורה של שישה בנים פופולאריים בערך. החבורה של הבנות מנתה שלוש בנות פופולאריות.

ואז אוליביה קירבה את שפתיה לאוזנו, ולחשה לו, בשקט, "זאת בטוח רוז. היא מחייכת אלייך. תיזהר. היא ממש מוזרה." לחשה לאוזנו, והוסיפה," תתעלם מהשיער הבלונדיני החלק, ומהעיניים הירוקות ה...אלו," אמרה, ונדמה היה שלא ידעה איך להסביר את העיניים הירוקות שלי. "היא מוזרה." הוסיפה לאוזנו, ונישקה אותה. רגע, אין לה חבר?

לא אכפת לי אם היא בוגדת. זאת לגמרי הבעיה שלה.

היא נעצה את עיניי הקרח שלה בעיניי הירוקות. שוב, הכל היה מהר כל כך. היא הרגישה משהו מושך בשערה הבלונדיני בחוזקה. חייכתי, שוב. היא פלטה צרחה קטנה, ואז דוב נעצה בי את עיניה הקפואות. היא רוצה עוד מכה? אני אראה לה מה זה...

"רוז! בואי, שלא נאחר להסעה!" העירה אותי ליז.

"זה בסדר, אני נוסעת באופנוע," אמרתי. "לכי מהר, שלא תאחרי," אמרתי באטימות.

נדמה היה לי שנעלבה, אבל זה לא היה ממש אכפת לי. אני מעדיפה להיות לבד בזמן האחרון.

היא הסתובבה, והלכה לאוטובוס הצהוב, שצפר. אוליביה והחברים שלה נוסעים במכוניות ספורט משלהם.

נזכרתי בטיול השנתי מחר... התאכזבתי. אני חייבת להודות. סבתא אומרת שזאת יכולה להיות הזדמנות מצוינת עבורי להתגבש עם ילדים בשכבה. לא טרחתי לתקן אותה בזה שהם חושבים שאני מוזרה. האמת שכולם, מלבד ליז, חושבים שאני מוזרה. אבל לא אכפת לי.

הטיול השנתי יהיה באכסניה, באזור סנטה מוניקה. נהיה ממש צמודים לחוף, ולפי התוכניות, נהיה המון בחוף, מה שיאפשר לאוליביה, קלרה וורוניקה לצחוק בערך על כולם. לפעמיים חבורת המעודדות מתלווה אליהן, לצחוק על אחרים. והרבה פעמים גם קבוצת הפוטבול שבראשה עומדים ששת הבנים הכי פופולאריים, אבל גם הכי סנובים.

פעם הייתי מעודדת. לפני שנתיים, או שלוש שנים. אבל פרשתי, כי בשלב מסוים אוליביה גנבה את כל התפקידים שלי, וגרמה לי להרים אותה לראש המגדל. זה היה הגבול.

רכבתי הביתה על האופנוע האדום הישן שלי. העובדה שהוא ישן הייתה עוד אחד מהדברים שאהבתי בו.

נכנסתי לבית, שברחוב קנדה פלינטרידג' 2. חיממתי לי ארוחת צהריים קלילה, וארזתי מזוודה למחר. התעצבתי מזה שליז לא באה מחר. רציתי שיהיה לי מישהו אחד לפחות להיות איתו. דאגתי להכניס גם את הסדר יום של הפעילויות בחוף.

כשהתחיל להחשיך, התרחצתי, והלכתי לישון, מקווה שיהיה בסדר מחר.

עמדתי עם המזוודה, ליד האוטובוס הגדול, שייקח אותנו לסנטה מוניקה, לאכסניה שליד החוף.

עליתי לאוטובוס. התיישבתי באמצע. מאחורה ישבו אוליביה והחבורה שלה.

שמעתי מוזיקה במשך כל הנסיעה. חיכיתי שהנסיעה תיגמר כבר, אבל כלום לא השתנה. ואז סוף סוף, הגענו.

ירדתי מהאוטובוס, ולקחתי את המזוודה שלי. המורה למתמטיקה,קלי, הקריאה את השמות של הקבוצות של החדרים. לא רשמתי את עצמי עם שום קבוצה. קיוויתי שלא אהיה עם אוליביה בחדר. הקבוצות מתחלקות לארבעה בחדר. והן שלוש, ואני אחת.

"קווין, מריה, סטפני וקיילה," אמרה קלי. קווין, מריה וסטפני נראו מאוכזבות מעצם העובדה שהן עם קיילה. שלושתן מעודדות, והיא במועדון הקריאה. "חדר מספר 314," אמרה.

"ריק, טיילור, טום וג'ון." אמרה. "אתם בחדר מספר 300." הסיפה.

"אוליביה, קלרה, ורוניקה ו-" התפללתי שזאת לא תהיה אני... "רוז." המשיכה את המשפט. לבי צנח בבת אחת, וכך גם ליבן של שלושתן. למה?! התחשק לי לצרוח. אני תקועה איתן במשך יום לפחות. הזדעזעתי לנוכח המחשבה. "אתן בחד מספר 301." הוסיפה קלי. יכול להיות עוד יותר גרוע? עכשיו גם הבנים נמצאים חדר לידנו, ואני בטוחה כמעט לגמרי שהם לא יפסיקו להיכנס ולצאת מהחדר שלנו. וחוץ מזה, איך אני אמורה להחליף בגדים כשהבנות הנוראיות האלו איתי בחדר?!

טוב, מזל שאני קוסמת. אני יכולה להחזיק את הדלת של האמבטיה נעולה כשאני מתקלחת או מחליפה בגדים.

המפתח לחדר נמצא אצל אוליביה. התחשק לי לבכות ולצרוח בו זמנית. קלי המשיכה להקריא, וכשסיימה, הוסיפה, "יש לכם זמן חופשי שלוש שעות. בערב תהיה מסיבת חוף." אמרה.

שלושתן עלו במדרגות, מסביבן חבורת הבנים, ואני מזדנבת מאחורה, במרחק מה מהם.

החדר היה קטן. היו בו שתי מיטות קומותיים, ומקלחת צמודה עם שירותים. הנחתי את המזוודה שלי מתחת למיטה של ורוניקה, ליד המזוודה שלה, ואוליביה הניחה את המזוודה שלה מתחת למיטה של קלרה. אוליביה שלפה ממזוודתה שתי שמלות. אחת וורודה קצרצרה ומתנפנפת, והשנייה ירוקה זוהרת עם מחשוף עמוק. שתי השמלות נראו אופנתיות מאוד.

"זאת, או זאת?" שאלה.

"הירוקה." אמרה קלרה. "הוורודה," אמרה ורוניקה. שתיהן שלחו מבטים נוקבים זו בזו.

"לא האמנתי שאני אגיד את זה אי פעם," סיננה אוליביה. "אבל איזה שמלה את מעדיפה, רוז?" שאלה, והביטה בי. "את באמת שואלת?" שאלתי, נדהמת.

"כאילו, ברור." גלגלה את עיניה. קלרה וורוניקה שלחו בי מבטים רצחניים. האמת שנהניתי מהתחושה.

"הוורודה." אמרתי. לטעמי,  שתיהן לא היו משהו, אבל הוורודה יותר התאימה לה.

היא הניחה את המזוודה על המיטה. לא התחשק לי ללכת בכלל. עליתי בסולם, ונשכבתי על המיטה שלי, והקשבתי למוזיקה. "את לא באה?" שאלה אוליביה.

"לא חושבת." אמרתי.

אוליביה שלחה מבטים נוקבי בקלרה וורוניקה. הן מיהרו לפצות את פיהן.

"אני יכולה... להשאיל לך... שמלה אם את רוצה..." אמרה קלרה ביסורים.

"אבל אני לא באה." אמרתי.

"למה?" שאלה אוליביה.

"כי לא מתחשק לי." אמרתי.

"די, נו, אל תהיי קשה. תבואי. אני מוכנה לתת לך את השמלה הזאת," אמרה, ושלה מתוך המזוודה שלה שמלת סטרפלס פרחונית קצרה. "רק שתדעי, שהיא אחת האהובות עלי." הוסיפה. השמלה באמת נראתה יפה. למה היא נחמדה אלי פתאום?

"שלושתנו החלטנו שאנחנו רוצות להשאיר מאחורינו את השנאה כלפייך. אחרי הכל, יש לנו שבוע  שלם יחד, ואפילו קצת יותר..." הוסיפה אוליביה. מה אני עד כדי כך שקופה?

"טוב, שיהיה. אני אבוא." אמרתי.

ירדתי מהמיטה. התקלחתי בזריזות אחרי אוליביה וורוניקה, ובכל זאת החזקתי את המנעול סגור, ליתר ביטחון.

אחרי שקלרה יבשה את שערה הכהה הקצר, היא העבירה לי את המייבש בחוסר אונים.

"את רוצה לסלסל את השיער?" שאלה אוליביה.

"לא, זה בסדר. מי מכן סחבה איתה מסלסל שיער?" שאלתי. קלרה הרימה את ידה, ושלחה בי מבט נוקב. הייתה לי תחושה שהיא שונאת אותי, מלבד הידיעה שבשתי המזוודות שלה היא סחבה איתה את כל הבית.

שלפתי את הכפכפים שלי מהמזוודה. השמלה הפרחונית נראתה טוב עליי. וורוניקה לבשה שמלה סגולה קצרה ביותר, שצבעה התאים לשערה השטני הרך. קלרה לבשה שמלה לבנה בצבע של בגד הים שלבשה, ואספה את תלתליה השחורים מאחורי אוזנה. לבית הספר היא הייתה מחליקה את שיערה. אבל היום, היא הרשתה לעצמה להישאר עם תלתלים. אוליביה לבשה את השמלה הוורודה, ושערה היה מסולסל לאחר שסלסלה אותו. לא האמנתי שקלרה סחבה את מסלסל השיער בשבילה. אבל מי יודע, אולי קלרה עוד תשתמש בו בעצמה.

ירדנו במדרגות, וכשהגענו לחוף, הבטנו במסיבה. השארתי את הכפכפים בכניסה לחוף. ברחבת הריקודים שאולתרה בשבילנו, עם כמה זרקורים ודי-ג'י, רקדו המון זוגות. לא רציתי לרקוד. ניגשתי לדוכן המשקאות, והכנסתי לכוס קטנה משהו ורדרד שהיה בתוך קערה גדולה. לגמתי מעט מהמשקה, וירקתי את קולו בבת אחת. פונץ'. חשבתי לעצמי.

נמאס לי מהרעש. ראיתי בזוית העין את אוליביה והחברים שלה רצים לעבר הים, מצחקקים. התרחקתי מהמסיבה, והתקדמתי לעבר המזח, בכיוון השני מהם. התיישבתי בקצה המזח, ושכשכתי את רגלי במים. ראיתי את הגלים מתנפצים בכיווני.

לפתע חשתי סחרחורת. מישהו קשר את ידי. הוא הפך אותי בחבטה, ולפני שהספקתי לראות את פניו הוא כיסה את עיני בבד שחור. הרגשתי את הידיים שלי כואבות. ניסיתי להתגלגל ממנו, אבל הוא רק עצר אותי, והידק את החבלים העבים שקשרו אותי. ציפיתי שהוא יכניס אותי לשק או משהו כזה. התפתלתי, וצרחתי, אבל הוא חסם את פי. ואז הרגשתי משהו בועט במותני בחוזקה, ומיד לאחר מכן, הרגשתי את עצמי נופלת למים בחבטה. הרגשתי חבלות שצרבו בזרועותי. ניסיתי לשחות אל פני המים, אבל לא הצלחתי. ניסיתי לצרוח, אבל מה שקרה היה שרק חסר לי יותר אויר. ניסיתי לחלץ את ידי בכוח, לשלוף את השרביט מהכיס, ולעשות קסם שייתן לי לנשום, אבל הקשרים היו הדוקים כל כך... מישהו מנסה להרוג אותי. ללא כל ספק. ניסיתי להיזכר... אולי ראיתי את פניו? אני כמעט בטוחה שזה היה גבר. אבל שום דבר מעבר לזה. מישהו גילה שאני קוסמת? איך? והאם זה בכלל נכון?

הרגשתי את האוויר אוזל מריאותי. נשפתי  אויר בפעם האחרונה.

*

"אני שוחה ראשון!" צעקתי, וקפצתי למים במהירות. טיילור ניסה לדחוף אותי. אוליביה ציחקקה. ורוניקה דחפה את קלרה למים, וזו נפלה, ונרטבה. היא כעסה עלייה מאוד, ודחפה דגם אותה למים.

"תפסיקו לריב, מפגרות!" צעקה עליהן אוליביה.  בשלב הזה, טיילור כבר צלל. רציתי לעבור אותו.

"קדימה ג'ון!" עודדה אותי אוליביה. ראיתי מזוית העין את ורוניקה וקלרה מעודדות אותי, אבל כבר צללתי, ולא הספקתי לשמוע את קולותיהן. המים היו קפואים. צללתי עמוק יותר ויותר, והתרחקתי מהחוף. עליתי שוב לשפת המים. לפתע ראיתי משהו נופל למים, באזור המזח. ראיתי גבר צעיר רץ מהמזח בחזרה לחוף. שאפתי לריאותי את מלוא האויר, וצללתי שוב, שוחה לעבר הדבר שנפל. בשלב הזה טיילור כבר היה מאחורי. הוא עקב אחרי.

ניסיתי למהר, וגם הצלחתי. ואז ראיתי אותה.

כמו בובת חרסינה חיוורת. עינייה מכוסות בבד שחור, שמלתה הפרחונית צפה, וחושפת את החלק התחתון של בגד הים שלה. שערה צף. עורה היה לבן, חיוור, כאילו היא כבר בקושי נושמת. ידיה ורגליה היו קשורות בחבל גס.היא נשפה בועת אויר קטנה אחת. רוז ניסתה להתאבד? אני לא מאמין. ידעתי שנשארו לי שניות ספורות. טיילור כבר צלל לעברה. שחיתי יותר מהר ממנו. תפסת את שתי זרועותיה, ובמהירות האפשרית העליתי אותה מעל המים.

נשמתי אויר למלא את ריאותי שוב. היא נשענה עלי. הורדתי את כיסוי העיניים שלה, ופרמתי את הקשר שלזרועותיה. לא יכולתי לפרום את הקשר שלרגליה. לא רציתי לעזוב אותה. טיילור הגיח מהמים. השענתי אותה עלי, ושלחתי את אצבעי לצווארה הקפוא. עוד יש לה דופק.

*

פקחתי את עיני לפתע. אחרי המוות יש עולם הבא? כנראה שלא. אולי פשוט לא מתתי.

הייתי בזרועותיו של ג'ון ברוק. עיניו הבהירות הביטו בי, ושערו הבלונדיני הבריק.

"מה קרה לך?" שאל.

ידעתי שאני צריכה לשקר. כי אם זה קשור להיותי קוסמת, אסור שאף אחד ידע את זה.

"נפלתי למים." שיקרתי.

"את רוצה לחזור לאכסניה?" שאל.

"אני חושבת שכן." אמרתי בעייפות. טיילור שחה אחרינו. הוא הוריד אותי כשהגענו לחוף. אוליביה, קלרה, ורוניקה בריאן ועוד כמה בנים מנבחרת הפוטבול, וכמה בנות מנבחרת המעודדות.

כולם רצו לקראתי. הפנים של המעודדות היו חמוצים כשראו אותי. אוליביה לא הגיבה. היא נראתה אטומה. נבחרת הפוטבול נראו בערך כמוה.

שלחתי את ידי לכיסי. השרביט שלי לא היה במקומו. חיפשתי בדאגה גם בכיס השני. הוא לא היה גם שם. דאגתי. אין לי שרביט... אני בקושי מצליחה לכשף בלעדיו. שרביטים נועדו לקוסמים מתחילים שעוד לא יודעים להשתמש בידיהם ובגופם, ובכוח מחשבתם. רציתי לדעת להיפטר ממנו, כמו סבתא. אבל מישהו לקח אותו. אני לא חושבת שהוא צף מעל לפני המים. ובתור קוסמת, כמו כל שאר הקוסמים, אני סומכת על תחושות הבטן שלי, כי בדרך כלל הן נכונות. פעמים בודדות בחיי הן שגו.

"את בסדר?" שאלה אוליביה. לא יכולתי להסביר לעצמי את הבעת פנייה המשונה.

"כן." אמרתי חלושות.

"אפשר את המפתח לחדר שלכן?" שאל ג'ון את אוליביה. קווין הביטה בי בקנאה כשג'ון כרך את זרועו סביב מותני. אני לא אוהבת אותו. אבל אני מרגישה כאילו אני אתפרק אם אף אחד לא יחזיק אותי.

אוליביה העבירה לג'ון את המפתח באותה הבעת פנים משונה.

ידעתי מה אני הולכת לעשות בחדר. אני הולכת להתקשר לסבתא, ולספר לה מה קרה. אם הייתי סוחבת את כדור הבדולח בענק במזוודה הייתי יכולה לתקשר איתה יותר בקלות. היא לא תמיד עונה לטלפונים. אבל כדור הבדולח הוא גדול מדי, והוא יכביד הרבה על המזוודה, ויתפוס מקום, וחוץ מזה, הוא ישבר.

ג'ון פתח את הדלת של החדר.

"את תסתדרי מכאן?" שאל.

הנהנתי בראשי לחיוב. הוא הניח את המפתח בידי, ויצא מהדלת. ברגע שהדלת נסגרה, הזזתי את כף ידי ונעלתי אותה.

שלפתי מהמזוודה את המכנסיים הקצרצרים ואת הסוודר הוורוד שאני נוהגת ללבוש בתור פיג'מה. התקלחתי שוב, הפעם במים חמים, וסחטתי את השיער היטב. לבשתי את הפיג'מה, ושלפתי את הטלפון הנייד שלי מתיק הג'ינס שלי.

חייגתי לסבתא. בבקשה, תעני...

"הלו?" שאלה. "מי שם?"

צחקתי. "רוזי." עניתי בשם החיבה שלי.

"אה רוזי!" אמרה, ולפי נימת קולה היא נשמעה שמחה. "מה שלומך?" שאלה.

פתחתי את פי על מנת לספר לה, אבל חשתי בעיטה בבטן. אסור לי לספר לה. הכאב היה ברור כל כך. הרבה יותר ברור מבדרך כלל.

"הכל- נחמד." עניתי.

"אני שמחה שהתקשרת, רוזי." אמרה.

"אה, ו... סבתא?" שאלתי.

"כן רוזי?" אמרה.

"אממ," התחלתי. לא הרגשתי שום בעיטה בבטן, שאמרה לי שאסור לי לספר לה חלק.

"נפלתי למים- והשרביט שלי נעלם, סבתא." אמרתי. לא הרגשתי שום בעיטה בבטן. שיערתי שזה בסדר.

"את בסדר, מותק?" שאלה בדאגה.

"כן, ברור. אבל השרביט נאבד לי." אמרתי.

"ולא מצאת אותו צף מעל למים?" שאלה.

"לא." עניתי.

"לא נורא. אם נפלת למים, והשרביט נאבד לך, כנראה שהוא היה צריך להיאבד לך. אולי זה סימן שאת כבר לא צריכה אותו." אמרה ברצינות.

אוף, נו באמת?! חשבתי לעצמי. אבל לא יכולתי לספר לה את האמת. "אני עייפה מאוד, סבתא. אני הולכת לישון." אמרתי.

"לילה טוב, רוזי." אמרה בנימה המיוחדת שלה, שהיא מייחסת רק לי.

"לילה טוב, סבתא." לחשתי לטלפון. היא ניתקה. טענתי את הטלפון על השידה. אולי אני יכולה לרפא את החבטות, איכשהו?

תתרכזי, חשבתי לעצמי.

דמיינתי בראשי את החבטות הסגולות מתבהרות, ומתרפאות. נשמתי עמוק. דמיינתי בראשי את השריטות הארוכות נסגרות במהירות. ולבסוף, חשבתי על גופי הכאוב והקפוא, מתחמם לאיטו, וחוזר לטמפרטורה רגילה. פקחתי את עיני.

לא האמנתי. הייתי בטוחה שזה לא יצליח. אבל זה כן הצליח. אולי סבתא צודקת. אולי יש סיבה שבגללה באמת גנבו לי את השרביט.

נשכבתי במיטה. ונרדמתי.

מדור הדיונים

מאת: הריט

איזה ספר חשבתם שתאהבו ובסוף ממש לא אהבתם?

איזה ספר נראה לכם שלא תאהבו ובסוף אהבתם?

הספיישל...

פ-נ-ט-ז-י-ה! תודה לאלה-לי על הרעיון!

ברכה למאי מהצוות

(תלחצי להגדלה)

מצטערים שזה ממש לא יצא יפה