והוא עומד מולי.

חתיכת ילד קקה.

בן 18.

עם חיוך מרוח לו על כל הפרצוף.

עומד מולי.

אני מסתכלת עליו. 

״אתה מודע לזה ששעה לוקח לך לעשות כל דבר?״ 

החיוך שלו מתרחב עוד יותר.

״עוד הפעם את מתחילה? תכף אני מסיים,בעצם,כבר סיימתי. לכי.תעשי לנו קפה״

אני לא יודעת מה יש בו שתפס אצלי פינה בלב.

את מי הוא מזכיר לי?

ילד קקה כזה.

מתחיל עם כל הבנות.

טמבל אמיתי.

הליצן של החצר.

קרציה.

מתגרה.

מעצבן.

ילד קקה.

״אז מה? לא הכנת לנו קפה?״ 

הוא נכנס למחסן בדיוק שלגמתי את השלוק הראשון של הנס של הבוקר.

״הכנתי לי קפה. אתה מוזמן להכין לעצמך ולהפסיק לחיות בסרט.״

הוא מסתובב אליי ומתקרב עד שהוא עומד ממש מולי.

״את יודעת שאת לא יכולה בלעדיי,נכון?״

אני דוחפת אותו עם היד ויוצאת מהמחסן.

״יודעת״.

*

5 ימים בלעדייך.

והולכת לאיבוד.

לא מצליחה לנשום.

לא לאכול.

רק שינה.

עבודה.

אדמה.

ושוב..

שינה.

עבודה.

עוד קצת אדמה.

עוד רגע ואז שינה.

געגוע.

*

אחלה לילה ❤