יש לי חיוך עקום.

קטן, אמיתי ועקום שמרים בעיקר את הזווית השמאלית של הפה אבל פוסח על הימנית. הוא יכול להיות רחב יותר או רחב פחות, חושף שיניים או לא, חבוי בלחיים ילדותיות ושמנמנות ללא כל קשר לגיל או בולט לעיני כול. חיוך משתנה שכזה שרק עקמומיותו נשארת קבועה זה כמה שנים. עקמומיות זו מתפרשת בדרכים שונות: כגיחוך, כלגלוג, כחוסר כנות, כהתנשאות, כפוזה מאולצת, וכבר "זכיתי" בהערות שונות מאנשים שונים בנוגע אליו. פעם ההערות האלה הפריעו לי, גם הפרצוף שלי כפי שהוא מופיע בתמונות על כל חוסר הסימטריה החיוכית שלו הפריע לא מעט, אבל לאחרונה אני לומדת לקבל אותו. אחרי הכול, החיוך הזה הוא חלק ממני עכשיו, חלק ממי שאני עכשיו. הוא תזכורת למה שאני עברתי ולמה שאני עוברת, לכוח הסבל שלי, לעמידות בכאב, לעצבי התנועה והחישה הפגומים, לחוסר הרצון שלי להיכנע ולמוכנות שלי לחייך למרות הכול.

יש לי חיוך עקום.

חיוך קטן ועקום שכואב לחייך אותו, במובן הפשוט, המילולי והפיזי. אבל יש לי חיוך ואת הרצון לחייך וטוב שכך.