נוירולוגיה טריגמינלית (Trigeminal Neuralgia) היא תסמונת הגורמת להתפרצות פתאומית חוזרת של כאב חזק ודוקר, בד"כ בצד אחד של הפנים. הכאב הנגרם מהתסמונת נחשב לאחד מהכאבים הנוירופטיים החמורים והחזקים ביותר הידועים לרפואה ועל כן זכתה המחלה לכינוי "מחלת ההתאבדות". ההערכה היא כי כיום בישראל סובלים כ – 15,000 איש מהמחלה, כאשר רק מעטים מהם בשנות העשרים לחייהם. הגישות הטיפוליות המקובלות לנוירולוגיה טריגמינלית כוללות בין היתר כדורים העלולים לגרום לתופעות לוואי והתערבות כירורגית הכוללת בתוכה סיכון נמוך אך משמעותי לסיבוך ונזק נוירולוגי קבוע.
-מקור-
אני נמצאת במערכת יחסים הדוקה עם הקללה האישית הזאת כבר יותר משנה וחצי, בכול מקרה באופן רשמי. אם נשאיר את הרשמיות בצד, תקופת ההכרות שלנו נמתחת לארבע וחצי שנים, כאשר השנתיים האחרונות היו הקשות ביותר. היא הייתה אחד הגורמים לפרישה שלי מלימודי התואר הקודמים, הגורם היחיד לששת החודשים בהם הצלחתי לקום מהמיטה ולצאת מהבית רק פעם או פעמים בשבוע וגם זה רק כדי ללכת לרפוא נוסף או בדיקה נוספת. כיום אני עוברת טיפול תרופתי, השני במספר מאחר והראשון גרר תופעות לוואי שהיה בלתי אפשרי להתעלם מהן. האמת שגם הנוכחי גורר תופעות לוואי, אבל למזלי נסבלות. ככה זה כששני הדברים בעולם הזה להם אני לא אלרגית הם אוויר, אלא אם כן יש בו אבק או אבקנים, ובוטנים כי לאלוהים כנראה באמת יש חוש הומור יחודי.
הכאבים שמוזכרים במאמרים בנושא בהחלט שם, רק ששום מאמר לא מצליח לתאר באמת במה מדובר, לא מבחינת התדירות, לא מבחינת העוצמות ולא מבחינת הרגשות שמהווים חלק בלתי נפרד מהעניין. אחרי הכול אף מאמר לא מזכיר דברים כמו הפחד שמתלווה לצורך הפשוט להניח את הראש על הכרית לפני השינה מאחר ואפילו המגע הקל ביותר של כרית פוך יכול להיות טריגר להתקף של כאב שמרגיש כמו שילוב פיקנטי במיוחד בין קידוח שניים ללא הרדמה ודקירות מחשמלות בגולגולת.
כל הדברים האלה, הכאבים, תופעות הלוואי מהכדורים, בעיות השינה והעייפות המתמדת יכולים לדפוק את הראש וללא ספק גם עושים את זה. הזיכרון כבר לא מה שהיה פעם, הקליטה איטית יותר, הדיסלקציה היקרה שלי מתגברת ובגדול חומר שהיה לוקח לי כשעה לקרוא, להבין ולזכור דורש כעת זמן כפול מאשר קודם לכול פעולת הקריאה-הבנה-זכירה הזאת. ולמרות זאת הצבתי לעצמי יעד עם החזרה שלי ללימודים - לסיים לפחות את השנה הראשונה בהצטיינות. השנה נגמרה והוכרתי רשמית כסטודנטית מצטיינת באחד משני החוג שאני לומדת, כדי להבין איפה אני עומדת בחוג השני הייתי צריכה לחכות עד סוף החופשה והנה גם הוא הגיע. לפני יומיים קיבלתי הזמנה טלפונית להגיע בחמישי הזה ולקבל תעודת הצטיינות. הגעתי ואז ציפתה לי הפתעה קטנה. מסתבר שתעודות ההצטיינות חולקו לשניים: רגילות ואלה שכללו צ'ופר על ממוצע גבוה במיוחד. קיבלתי את השנייה, ולא רק זה אלא גם שמהשנתון שלי הייתי היחידה או אחת מבין השניים היחידים (אני באמת לא בטוחה שהבחורצ'יק שקיבל את התעודה אחרי השתייך לשנתון שלי) שקיבלה תעודה כזו.
הממוצע הגבוה ביותר בשנתון - זה מה שזה אומר. למרות המחלה, למרות הכאבים, למרות הכדורים שגוררים תופעות לוואי, למרות כל אלה הצלחתי ועל כול אלה הצלחתי להתגבר. זה לקח עצום, שיעור לחיים שאקח איתי הלאה ושאומר דבר אחד פשוט - יש לי כוח, כוח סבל וכוח רצון, כוח נפשי גם אם לא פיזי, ואני יכולה לעשות הרבה, אני יכולה להתגבר על כל דבר, אני יכולה להגיע ליעדים שאני מציבה לעצמי. ואני רוצה להאמין שאם אציב לעצמי בתור יעד החלמה מלאה ובריאות, אגיע גם לזה. בהחלט אגיע.
ובינתיים אמשיך לשבור שיאים אישיים ולקוות לטוב, רק לטוב ולהרבה ממנו.