שוב אני מוקפת באנשים שחלקם מודעים במידה זו או אחרת למצבי וחלקם לא, אבל מגלים עניין.

"אני יכולה לשאול במה מדובר?"

אני מסבירה, על קצה המזלג ממש, ושוב רואה הנהונים ושומעת אמירות כמו "או, אני מצטער."

"זה בסדר. לכל אחד יש משהו, זה פשוט המשהו שלי."

"את נשמעת כאילו את גאה בזה..."

"גאה? לא, לא נראה לי שמחלה זה משהו שאפשר להתגאות בו. אני בסה"כ משלימה עם הקיום שלה. כרגע היא קיימת וזהו זה."

אז זו האמת, כרגע היא קיימת וזהו זה ולהתגאות בזה נראה לי אבסורדי לחלוטין. אפשר לדבר על מחלות בחיוך, אפשר גם בהומור, אבל להתגאות בכך שיש משהו שהורס לך את הלך החיים הנורמאלי, מגביל ומעיק... אני באמת לא יודעת איך אפשר לעשות את זה. אני בהחלט מבינה שיכולה להופיעה גאווה של שורדים אצל אלה שחלו במשהו סופני לכאורה אבל יצאו מזה, אבל ממני גאוות השורדים רחוקה שנות אור. אחרי הכול ממחלה כמו שלי לא מתים, לא ישירות בכול מקרה ולרוב רק מיוזמה אישית, וזה דבר מבורך כי אני לא נופלת לתוך קבוצת הסיכון.

אני בסה"כ מודעת ומשלימה עם המשהו הזה שלי, כי לכל אחד יש משהו ואני... באמת שאני לא יוצאת דופן.

בסה"כ בת אדם.

כדוריות הדם הלבנות גולשות מעבר לגבולות הרצוי. אבל זו גלישה קלה לעת עתה כך שיש סיכוי שמדובר בסה"כ בתזכורת ביולוגית לדלקת כלשהי, בגרון או בגידים או בריאות. ואולי זו רק ההתחלה של עוד סדרת תופעות לוואי, ואז המצב כבר לא יהיה טוב כל כך.

בדיקות דם אחת לחודש.

מזל שכבר מזמן הפסקתי לפחד ממחטים.