הרעמים מעירים אותי, לא הפלאפון, לא השעון המעורר שבו, לא מהדורת החדשות שבוקעת מהרדיו שבמטבח, אפילו לא המסוקים. ואולי בעצם, מזל שלשם שינוי אלה לא המסוקים, אחרי הכל היו יותר מדי מאלה מעל הראש שלי בזמן האחרון וזה למרות שהלחימה הייתה בקצה השני של הארץ. השמים אפורים ושקטים, הגשם מטפטף, שוטף את כל הבלאגן שהיה. הראש כואב, זרמי כאב מחשמלים שרצים בצדו הימני מרגיזים - הנה סוף סוף יש שקט ורגיעה, אז הבריאות מתחילה להזכיר עד כמה היא לא שלמה, עד כמה היא פגועה וכושלת. אבל יחד עם זאת יש בזה גם משהו טוב, מנחם אפילו. רציתי לחזור ולדאוג משטויות, מדברים יומיומיים והנה חזרתי בדיוק לדאגות האלה. בריאות, לימודים, ההפיכה ההדרגתית שלי ל-cat lady רווקה ו"מזדקנת", הכול שטותי, הכול רגיל, וטוב שכך.

אני שוב מוצאת את עצמי
באותה עיר קטנה,
עכורה ושטופת מי גשמים,
מהלכת בתוך מציאות
שאולי מתגעגעת אלי
בחלומותיה, בדרכה שלה ואני...
אני בדרכי שלי ממשיכה ללכת.

והיה ערב, והיה בוקר והיה גשם.