אני מסתכלת על התמונה שפרסמתי בפוסט הקודם, מעיפה מבט מהיר בכל פעם שאני מגלגלת את העמוד מטה אל התגובות והפעם יש תגובות בשפע. אז גם אם אני רוצה וגם אם לא יש לי את האפשרות להביט על עצמי, באמת להביט על עצמי, לעשות סקירת מצב. והנה האסימטריה כבר כמעט ואיננה, רק הפה עוד מסגיר אותה בעקמומיותו הקלה, אבל מי שאינו מכיר אותי בהחלט יכול להניח שזו התחלה של חיוך ושכך אני בעצם מחייכת, אחרי הכל חיוכים עקומים קלות לא חסרים בעולם הזה.

אז הנה תנועת הפנים תקינה כמעט לגמרי וזה ללא ספק סימן לשיפור, תנועת היד אומנם עוד לא השתפרה, אבל אני יודעת להחביא את זה. אני יודעת להחביא כמעט הכול. החיוורון יכול להתפרש מהצד כעור בהיר, החיוך העקום כהתחנחנות מטופשת, הברק בעיניים כעדשות מגע שאכן קיימות או כהתלהבות ולא כתזכורת לכאב ולתחושת החום שגורמת לי להרגיש כאילו אני נשרפת מבפנים.

בכל פעם שאני יוצאת מהבית אני לובשת על עצמי את מסכת ה"בריאות" הזו, אחרי הכול לאיש שם בחוץ לא באמת איכפת איך אתה מרגיש ומה עובר עליך. רק ליד המשפחה והחברים הטובים אני מרשה לעצמי להסיר אותה, לחייך פחות, להתלונן מעט, להסיר את האיפור שמסתיר לרוב את ההרגשה המחורבנת. וכמובן שיש את הפינה הקטנה הזאת כאן בישרא, אומנם גם כאן זה סוג של "בחוץ", אבל זה חוץ שונה, סביבה שונה. כאן אני יכולה להרשות לעצמי להתפרק קצת, להשתחרר קצת, אולי אפילו להגזים קצת או לכל הפחות לא לבלום את עצמי ללא הפסקה. כאן אני יכולה להתלונן באמת, לתאר את הכאבים בפרטי פרטים, את הטיפולים, את תופעות הלווי, את הייאוש הקל שמופיע לעתים ואת התקווה הבלתי פוסקת לכך שמעטפת העצבים עוד תתחדש, תחלים, תחזור לעצמה ואז גם אני אחזור לעצמי. כאן יש לי גם את התומכים שלי, אנשים שלא מכירים אותי כלל אך בכול זאת יכולים להזדהות או לפחות להשאיר כמה מילים טובות, ומה אני אגיד - המילים הטובות האלה, יכולות בהחלט לעודד, להאיר מעט יום שהתחיל מהתקף ממושך.

אז לכל מי שתומך אני רוצה להגיד תודה.

כולכם קרני השמש הקטנות והאישיות שלי בימים הגשומים ביותר.

שיהיה לכולכם טוב, רק טוב והרבה ממנו.