הרבה אנשים עוטים מסכות: גיבורי-על ושודדי בנקים, שחקני קבוקי, נינג'ות, דארת' ויידר, ולמרות שאני לא בדיוק סופר-גירל גם אני חיה את חיי מאחורי מסכה. המסכה שלי באה להסתיר מהעולם לא את הזהות ולא את המראה, אלא את המצב הבריאותי. זו מסכת בריאות שכזו, שנועדה ליצור רושם ש"הכול באמת בסדר" גם ברגעים בהם המצב הפוך לגמרי.

אני מחייכת וצוחקת, אומרת שטויות פעם מבחינת התוכן ופעם מבחינת המלל הנבחר, נלחצת רק מדברים שכל בחורה בשנות העשרים שלה אמורה להלחץ בגללם - זוגיות, עבודה, השכלה, דיאטות ומכירות חיסול של סוף שנה על כל מבחר הנעלים המהממות ההן שם... ולפעמים זה קל וכמעט טבעי להעמיד פנים שזה כל מה שמדאיג אותי, שמעבר לכך אין לי באמת דאגות. לפעמים, אבל לא תמיד. ישנם גם ימים בהם המסכה לא "יושבת" כל כך טוב, לוחצת קצת על הרקות או מחליקה מהמצח. ישנם ימים בהם קשה יותר להתמודד עם הכאב, החד, הפשוט והפיזי. ימים בהם אני כמעט מצטערת על כך שאני לא רואה במשככי כאבים נרקוטיים ובגראס רפואי אופציות מקובלות. אבל גם בימים האלה אני משתדלת להדק את המסכה, לחייך, לצחוק ולהתבכיין רק על העומס בלימודים או על ריקנות חשבון הבנק, ורק מדי פעם האמת נפלטת לה, אם כי מתונה ודהויה ביחס לעוצמתה האמיתית.

אני חיה מאחורי מסכה של בן אדם בריא ופשוט ורגיל, רק כי לאף אחד לא באמת איכפת אם כואב לך, אם לא ישנת כל הלילה או לא אכלת כל היום. רק קומץ של חברים קרובים ובני משפחה יכולים להראות עניין אמיתי, ודווקא אותם אין כל רצון להדאיג כך שהמסכה במידה זו או אחרת מופנת גם כלפיהם. אז אולי זה טוב ועוזר להתמודד עם המצב, אולי זה רע ומחמיר את הבעיה הקיימת ואולי זה לא משנה דבר. אחרי הכול, כל אחד חי מאחורי מסכה כזו או אחרת.