"בעתיד כשתכירי מישהו חדש, אל תספרי לו על המחלה! את צריכה לנסות ולהסתיר את המגרעות שלך."

משפט מחץ זה אמרה לי סבתא אלה, אמה של אמא, וללא כל ספק הצליחה להפתיע אותי ואפילו להרתיח מעט. על הסתרת מגרעות אני לא רוצה לדבר כאן ורק אגיד שלדעתי, מגרעות צריך למגר ולא להסתיר. כל אחד צריך לשאוף להיות אדם טוב יותר, בהתאם למובנו האישי של מה הוא "אדם טוב", לממש את הפוטנציאל שטמון בו. ושיפור המגרעות, בכול מקרה בעיני, זו דרך למימוש העצמי הזה. חוץ מזה, כל מה שמסתירים סופו לצאת לאור ואז "הפתעה! אני גונבת מסטיקים עגולים מחנויות ממתקים" ו-"אני נובח על חתולים כדי להפחיד אותם" מתגלה בצורה זו או אחרת.

אני רוצה להעלות כאן נקודה שונה לחלוטין - מה בכלל אמור להיות הקשר בין מחלה למגרעת? וממתי בדיוק מחלות נחשבות לכאלה? אני לא גונבת, לא משקרת, לא מחטטת באף במקומות ציבוריים. אני בסה"כ לא בשיא הבריאות שלי מזה שנתיים, ולצערי אין לי כל שליטה על כך. אומנם למדתי להסתיר את המוגבלות בתנועתן של יד ולאחרונה גם רגל ימין, אין לי כל בעיה לחייך דרך התקפי כאב, לקחת מכלול של כדורים רק כדי לפתור את תופעות הלוואי של הטיפול ובגדול להתקדם ולתפקד למרות הכול, אבל אני גם מכירה בעובדה שאני חורגת מעט מהנורמה מבחינת היכולות שלי. נזקים נוירולוגים נוטים לדפוק את הפוטנציאל הפיזי, שלא לדבר על השכלי, ובכול זאת להרחיק לכת ולקרוא לזה מגרעת? כאילו קמתי ועשיתי משהו רע והנה אני ממשיכה בשלי בעשיית הרע הזה. עם כל הכבוד זה לא נכון ואפילו די מטופש להתייחס כך למחלות.

גם לסבתא אלה פרטתי את כל הטענות האלה והיא אפילו הסכימה איתי, אבל בכול זאת הוסיפה לקינוח: "אבל מי כבר ירצה אותך ככה - חולה?". ומה אני כבר יכולה להגיד על זה, לא ירצו - לא צריך. אם מצב בריאותי זה ה- deal breaker הגדול ביותר, אז באמת שלא נשאר לי מה לעשות פרט ללצחוק על העולם הזה.

אני פונד, יש לי מחלה נוירולוגית כרונית לא מן הקלות, וזו לא מגרעת ולא משנה איך תסובבו אותה ומאיזה כיוון תסתכלו עליה.