אז היה היה לחץ.
היה היה ועוד לא לגמרי נגמר, אבל הכוחות שלי נגמרים לאט לאט ובהתמדה מעיקה. בין מטלות ועבודות להגשה, בחינות אמצע והמוני חומרי קריאה, הבית נכנס לגל של שיפוצים וכעת כולו הפוך, מבולגן ובגדול מזכיר מעורת הומלסים. אבל כל זה שטויות, בקטנה כמו שאומרים. עיקר הלחץ דווקא הגיע מרצף המחלות: שפעת שתקפה את כל המשפחה, התקף לב שנחת על סבתא כמו משום מקום וגרר אחריו אישפוז של כמה ימים וצינתור שטפו טפו טפו הראה שיחסית הכל בסדר.
הימים האחרונים שלי עברו עלי בריצות: מכיתות הלימוד לספריית האוניברסיטה, ואז לבית החולים ומשם הביתה כדי לבשל ולסדר ולעשות שיעורים. ובאמת שזה לא בומבסטי, שלא לדבר על רחוק שנות אור מלהיות אחד הסממנים של סוף העולם, אבל זה מעייף ודי מורט את העצבים. אפילו יום ההולדת לי, שהיה אי-שם בין כל הבלגן הזה, בא וחלף וכמעט ולא הרגשתי בו. טוב, האמת היא שגם השאלה של אחת השכנות "האם מלאו לי עכשיו 22?" גמרה לו להיות פחות מורגש במובן החיובי ביותר. ככה שלא הכל רע. האמת היא ששום דבר לא רע באמת, רק מלחיץ ועמוס ומעייף.
אני צריכה להשלים שעות שינה.
לישון ולישון ולישון עד שאצבור את מלאי הכוחות שעבר דילול די מסיבי.
אוף, למה חופשת שבועות נראית כל כך רחוקה...