שבת בבוקר.

האוויר קר יחסית לעונה. לא, לא קר, קריר ונעים ומלטף את הגוף. החתול יושב מתחת לחלון, מתלונן על הגג המפורק שמונע ממנו להתגנב אלי לחדר ולהתכרבל אצלי על אדן החלון. "מור המסכן" אני חושבת לעצמי, והוא עונה לי ב"מיאו" קולני שנשמע מעט כמו "מאמה". יש סיכוי לגשם, סיכוי נעים וקריר ומבטיח, ואני מגעגעת למשהו לא מוגדר. אני לא יכולה להניח על הדבר הזה את האצבע, לתפוס אותו במחשבות, אבל הוא שם ללא כל ספק. אני מגעגעת לאיזה רוגע מתפנק וקשה לתיאור, לשקט נפשי מדוד, לנשימות שקטות, ולמרות שזה כבר לא הולם כל כך בגילי - גם להתאהבות ילדותית וסוחפת.

אני לא בוגרת במיוחד בכל הקשור ל"אהבה", בכל מקרה לפי ההגדרה המודרנית והכואבת מעט של אהבה ובגרות. אני נוטה להתאהב מעל לראש, להתמסר לרגש, להרשות לעצמי להרגיש ללא מעצורים ומבלי לעשות שיקולים "מעשיים" כמו עד כמה הוא טוב במיטה או כמה כסף יש לו בבנק. כשאני מתאהבת, אני פשוט מתאהבת וזהו זה, וכל מה שאני רוצה זה שאותו אדם יהיה טוב אלי. והיתר? היתר באמת לא חשוב ביחס לרגש.

האוויר קריר ונעים בעודו גולש על הגוף שרק חלקית מתחבא מתחת לשמיכה הקיצית. אני עדיין עייפה ומרגישה שעוד לא השלמתי את שעות השינה החסרות שלי, לא מלאתי את המצבורים שהתרוקנו, אבל למרות הכול טוב לי. רק חבל שאני מתגעגעת לדברים ילדותיים שאמורים להיות שמורים לילדות בנות שבע-עשרה, ואולי זה דווקא טוב, אולי זה מה שמשאיר אותי צעירה.

לפני כשבוע, בהתקף של "בא לי לחזור לעצמי הטבעית יותר", נפרדתי מהשיער הג'ינג'י החלק שהשתלב לא רע עם הכינוי "פונד". עכשיו יש לי שיער חום, לא כהה במיוחד, שמתאים לא רע לעיניים ירוקות ושמסתלסל קלות מסיבה לא מובנת. אני מתאפרת פחות ומתלבשת קליל וגם קוראת יותר. ובגדול זה מרגיש טוב. גם אם זה שטחי, ולמרות הלחץ וההתקפים שעדיין שם, זה מרגיש טוב וטוב שכך.