זה היה בסוף הקיץ, אי-שם לפני תחילתו של הניסיון הקודם שלי בהשכלה גבוהה, האוויר באמת היה חמים ואני שרפתי את רוב הזמן בחוף הים. רק אני, הגלים, החול החם, השיזוף ההולך ונבנה, ספר טוב ומוזיקה טוב לא פחות. בקיצור, גן עדן. בכל בוקר הייתי מגיעה לחוף, מתמקמת מתחת לסככה גדולה שכבר הפכה לסככה הקבועה שלי, משתחלת מתוך הבגדים הקצרים ועוברת ל-mode בגד ים.

עם הזמן, התחלתי להכיר את האנשים הקבועים בחוף. הנה המציל השעיר, הזקנה שמשום מה חושבת שזה הכי סבבה שבעולם לצאת לשחייה בתחתונים וחזייה בהירים, הגולשים שנראים אי-שם באופק בימים בהם הגלים גבוהים במיוחד, זוג התיירים מארץ מזרח-אירופאית כלשהי. אפילו את הסככה התחלתי לחלוק בכל פעם עם אותם אנשים: אמא צעירה עם צמד תאומים כבני שנתיים וכלכלן, שבדיוק יצא לפנסיה מוקדמת, בשם אפרים.

אהבתי את הדינמיקה השקטה הזאת שנוצרה ביננו. היינו מגיעים בערך באותה שעה, תופסים את אותה הסככה, מהנהנים זה לזה לשלום. האמא הצעירה הייתה מתחילה למרוח את התאומים המתפתלים בשכבה נדיבה של קרם הגנה, אפרים היה מריץ כמה בדיחות קרש ואני הייתי יוצאת לשחייה קצרה וחוזרת לחוף כדי לשקוע בספר. לפעמים היינו מדברים.

"את יודעת מה אומרים, זה לא משנה אם זה בן או בת, העיקר שתהיה ברית מילה."

אומר אפרים וצוחק מהבדיחה של עצמו, האמא הצעירה מחייכת בנימוס, התאומים, שכבר הספיקו לשכוח מחוויית המילה שלהם, מצווחים ומקפצים על החול ואני מחליטה לצאת לעוד שחיה אחת לפני החזרה הביתה.

"אני אצטרף אלייך."

מכריז אפרים ומדדה אחרי אל המים. ומצדי? מצדי אין שום התנגדות, המדינה הזאת פחות או יותר חופשית אחרי הכל, החוף ציבורי, הים גדול וחוץ מזה אפרים הוא מעין פנסיונר נחמד שמספר לי על העבודה שלו בתור כלכלן, על הבן שלו, על המקומות בהם היה ואפילו שואל מדי פעם מה אני קוראת ומה זו האובססיה הקטנה הזאת שיש לי עם מזרח אסיה. אני מתחילה לשחות, 48 קילו בבגד ים אדום, שיער קצר, שיזוף בוהק ומראה כללי של טינייג'רית בחופשה למרות שהקידומת בפועל כבר הוחלפה ל-2.

"את יודעת לצוף על המים? בואי, בואי אני אלמד אותך."

שוב אפרים, ואני מחייכת במבוכה קלה ואומרת "תודה, אבל לא צריך", כי אני יודעת לשחות ולצוף ולהחזיק את עצמי על המים, שלא לדבר על כך שאני בכלל לא מעוניינת שפנסיונרים לא מוכרים יגעו בי. אני יוצאת אל החוף ואפרים כבר שם, עומד מאחורי ומחבק אותי. אני מרגישה איך הידיים גולשות על הגב שלי, על המותניים, עוד שנייה מתבייתות נמוך יותר.

"אפרים, תפסיק! לא נראה לך שאתה מגזים?"

אני מסננת לעברו, מעיפה את הידיים האלה ממני וחוזרת אל הסככה כדי לאסוף את הדברים שלי ולהסתלק. למחרת אני כבר לא חוזרת לשם, יש חוף אחר בקרבת מקום, עם מציל שעיר משלו וסבתא-תחתונים משלו, אימהות וילדים וגולשים באופק. רק במקום סככות, יש שמשיות קטנות שלא צריך לחלוק עם אף אחד, ושם אני נשארת עד סופו של הקיץ.

זה סיפור חיי. פשוט סיפור חיי. כל המקרים האלה בהם אני אומרת "שלום" ובתמורה זוכה למישוש ידידותי יתר על המידה ולא רצוי בעליל. ושלא תבינו אותי לא נכון, אני לא אשמה בזה וגם לא רואה את עצמי כאשמה. גם שום תחושת "קורבנות" או "ניצול" לא נוחתת עלי אחרי מקרים מהסוג, אחרי הכל זה יכול לקרות לכל אחת ואפילו אחד. אבל זה כן מעצבן אותי, פשוט עולה על העצבים בשיא העוצמה, שכל סבא אפרים יכול להרשות לעצמו לשלוח ידיים.

מה נסגר עם זה, באמת?