אני באמת משתדלת להתלונן כמה שפחות, כאן, במציאות החוץ בלוגית, בכללי. אני גם מכירה את כל משפטי השכנוע העצמי שמסתכמים ב"הכל בידיים שלך". אבל יש דברים שהם לא בידיים שלי ועם כל הכבוד לאופטימיות, לתקווה ולרוח הלחימה, ישנם דברים שבהם אני מוגבלת. ישנם דברים שאני לא יכולה לעשות, ישנם דברים שאני פספסתי ועדיין מפספסת, ישנם דברים עליהם אני נאלצת לוותר והכל בגלל מחלה אחת ארורה. רק מחלה אחת לא מעניינת במיוחד ושאף בקושי נראית לעין, ומה אני אגיד... זה לא מי יודע מה סמפטי.

אחרים יכולים להגיד לי מכאן ועד מחר שזה פשוט עניין של רצון ומאמץ, שאני מסוגלת לעשות כל מה שאני רוצה. אבל בגדול אף אחד עוד לא הצליח לקפוץ מעל הפופיק של עצמו, וגם אני לא מקרה מיוחד בעניין הזה. וגם אם אני יכולה מבחינה תיאורטית לעשות יותר, אני יודעת מניסיון שזה יבוא על חשבון הבריאות שלי ויגרור אחריו התמוטטות בלתי נמנעת, וזה רחוק שנות אור ממה שאני צריכה, בעיקר לאור ההדרדרות המחודשת.