זה בוקר יום שלישי, אמצע השבוע, חם, השעה מוקדמת מדי לתפקוד מוחי כלשהו וכל מה שאני רוצה זה לישון. אבל שינה זו לא אופציה כי אני בשיעור, למרות שלא רחוק ממני יושבת מישהי שנרדמת ללא הפסקה, מתעוררת לשניות ספורות ואז חוזרת לשגרת הנימנום-ניקור שלה ולא משנה כמה יעירו לה על כך. כדי לא להירדם, כי לשם שינוי הנושא לא מדבר אלי במיוחד נוסף על העייפות הכללית, העיניים שלי משוטטות בכיתה. אני מחפשת משהו להתמקד בו, משהו מעניין או לפחות משהו בתנועה שיעסיק אותי קצת. ואז אני רואה את זה, ליתר דיוק אותה, ותוך שנייה מרגישה לא בנוח על זה שבכלל הסתכלתי לכיוון.

היא בחורה חמודה, פנים נעימות, קצת מלאה עם שיער בלונדיני טבעי שקשה שלא לקנא בו. היא גם חכמה ובטוחה בעצמה, אחת מהסטודנטים האלה שתמיד משתתפים, שתמיד יש להם משהו מעניין להוסיף, וגם בזה די קשה שלא לקנא. היא רושמת הערות ואולי פשוט מסדרת סיכומים כלשהם, השרוול הארוך של החולצה שלה עולה לרגע ואני רואה סדרה של צלקות לבנות, אחת מעל השנייה, ש"מקשטות" את עור היד. אני מרגישה לא בנוח כי הנה בלי להתכוון פלשתי לתוך משהו פרטי מאוד, אישי מעין כמותו. אז אני מסיטה את המבט, אבל המראה של הצלקות פשוט לא יוצא לי מהראש.

זה לא משהו שלא שמעתי עליו או לא הכרתי אותו לפני כן, אבל יש הבדל בין לשמוע לבין לראות את זה על אדם אחר, אדם שאני רואה על בסיס קבוע. ולמרות שאני מבינה בדיוק מאיפה זה בא, אני גם לא מצליחה להבין. היא מקסימה כל כך מבחינת מראה, יש בה משהו עדין ושמשי והיא גם חכמה עם בטחון עצמי והרבה ידע, אז למה בעצם? כי איך שאני רואה אותה, אין לה סיבה לזה. לא אמורה להיות לה סיבה לזה. אבל גם ברור לי שהצלקות לא חדשות במיוחד, ושגם לא משנה איך אני רואה אותה, כי אין לכך באמת כל קשר לאיך שהיא הרגישה ומה שהיא חשבה כשהיה לה את הצורך המנטלי לעשות את זה. ובגדול... בגדול זה בכלל לא המקום שלי להתערב, גם אם רק בחשיבה על כך.

במידה מסוימת אני אפילו מרגישה את הצורך להתנצל, על זה שראיתי ועל זה שלא הצלחתי להוציא את הדבר מהראש שלי במשך יום שלם וכנראה גם על זה שכתבתי על הכל כאן בבלוג. אז, סליחה. באמת ובתמים ולמרות שלא תראי את זה, סליחה, באמת לא התכוונתי לחטט.