טוב, אולי "פתע" זו לא המילה המתאימה, אחרי הכל המחלה היא עובדה קיימת וההתקפים שבאים איתה צפויים למדי, אבל בכל זאת בזמן האחרון אני מרגישה "מותקפת" יותר מהרגיל. עברו עלי חודשיים-שלושה של שקט יחסי, כאבים מועטים ובעוצמה נסבלת ביותר, מה שמבחינתי נחשב כצעד אחד מגן-עדן. לישון כמו בן אדם, לאכול כמו בן אדם, לחייך כמו בן אדם, להתקלח כמו בן אדם ואפילו לפהק כמו בן אדם, כאילו הכל בסדר ומבלי להתכווץ מכאב, אם זה לא תענוג אז אני לא יודעת מה כן. בשלב מסוים אפילו התחלתי לחשוד באיזו החלמה שמתקרבת לכיווני, אבל איזו החלמה ואיזה נעליים...

ההתקפים חזרו לפני כשבועיים בעוצמה מטורפת ואני שוב בוערת מבפנים. גם הרגישות למגע שם, אפילו מגע של כרית פוך או זרם המים במקלחת, וההגבלה בתנועה בצידו הימני של הגוף שוב מזכירה על קיומה. בקיצור, חגיגה... והחלק הגרוע ביותר הוא כמובן אותו חלק - אין משככי כאבים שיכולים לעזור נגד זה. אומנם יש את האופציה של משככי כאבים נרקוטיים, אבל בגלל שהקללה הנוירולוגית הזו מוגדרת רשמית ככרונית, אין באמת רופא שמוכן לסמם אותי באופן קבוע.

לפעמים אני תוהה עד כמה פישלתי בגלגול הקודם שלי, כדי להגיע למצב שכזה בנוכחי.

כנראה שמאוד...