"אז מחר, אחרי בית הספר, אני לוקח אותך לגלידה?"

זו הודעה מהברברי שחזר לאחרונה לחיים שלי כאילו שום דבר לא קרה, ואני לא יכולה שלא לצחוק על בחירת המילים.

"ראשית, זו אוניברסיטה. ושנית, מזל שזו הודעה ולא שיחה, אחרת עוד היו חושבים שאתה פדופיל."

"למרות הגיל שלך?"

"טוב, אף אחד לא יודע שאתה מדבר עם זקנה חביבה בת עשרים ו-מצונזר-..."

"מה זקנה?! עזבי אותך ליזי, בשבילי תמיד תישארי טיפשעשרה."

אז אולי בשבילו תמיד אשאר טיפשעשרה, בדיוק כפי שבעיני אבא שלי תמיד אהיה ילדה בת שמונה שבמקרה הטוב ממלאה בבית שלו פונקציה של חתול ובמקרה הרע של טפיל, אבל אין מה לעשות, התבגרתי לי. בעצם אני עדיין מתבגרת. אחרי הכל, כפי שאמר אחד המרצים שלי לסוציולוגיה, בימינו גיל ההתבגרות המאוחר נמשך עד אמצע שנות השלושים. אז הנה, כיצור מודרני לכל דבר, אני גוררת את ההתבגרות שלי, צוברת לקחים ושיעורים ואפילו קצת שכל. אני רואה את התהליך הזה שנע לפעמים בקפיצות מהירות ולפעמים בזחילה, אבל קורה למרות הכול.

אני רואה את זה בכל פעם שאני מסתכלת במראה ורואה שפצעי הבגרות נעלמים, אבל כן ניתן לראות את המקומות בהם יום אחד בוודאות יהיה קמט או שניים.

אני רואה שהתבגרתי לפי צורת הדיבור והכתיבה וכמובן החשיבה והרגישות, לפי כך שהתחלתי לבכות פחות משטויות ולחייך גם כשאין לי כול רצון לעשות את זה, פשוט כדי לא להרוס לאחרים את מצב הרוח.

אני מבינה שהתבגרתי לפי העובדה הפשוטה שאין לי מושג מה המוזיקה שה"ילדים" של היום שומעים, לפי זה שלא פתחתי את ה- MTV כבר הרבה זמן ושאין לי כל מושג מי מבצע את החידוש הלא כל כך מוצלח לשיר  "One Way or Another"  של Blondie למרות שקול משועשע ברדיו הכריז שהם מפורסמים.

אני רואה שהתבגרתי לפי צורת הלבוש שהפכה לצעקנית פחות ולפי האיפור שנהייה טבעי ומסודר יותר, לפי בחירה בערב שקט עם חברים על פני מועדון רועש, לפי העדפה של מלוח או מריר על פני מתוק והופעת הדחף להתרחק מצבעי מאכל בוהקים.

אני מבינה שזהו זה התבגרתי לי לפי השינוי בחלומות, גם אלה שחולמים בלילה וגם ההם שבהקיץ, לפי האופן בו הם הפכו למתונים ומציאותיים יותר, אבל גם מורכבים ואפשריים בניגוד לקודמיהם. וגם לפי השינוי בהומור שאיבד פתאום חלק ניכר מהלכלוך שלו, לפי העלמות כל רצון לקלל שלא לצורך, לא שאי-פעם היה לי הרבה ממנו, לפי החיפוש אחר שלווה ויציבות.

אני יודעת שהתבגרתי כי זה פשוט משהו שמרגישים בפנים, וזה טוב, וזה רע וזו עוד לא סופה של הדרך. ללא כל ספק לא.

"אז מה, אני רואה אותך מחר?"

שואל הברברי, ואני לא רוצה להבטיח לו דבר במצבי הנוכחי.

"די, אל תתנצלי" הוא אומר "מקסימום נבטל."

ואתם?

איך אתם יודעים/מבינים/מרגישים שאתם מתבגרים?