וידוי: אני לא יודעת
להגיב "כמו שצריך" על הצהרות אודות מיניות של אחרים.
זו עובדה לא חדשה
במיוחדת וכבר הספקתי לחוות כמה חוויות שהזכירו לי את קיומה. אני חושבת שהמקרה הכי
בולט בו הבהירו לי שאני איך שאומרים "לא בסדר" הייתה עוד בשירות הצבאי
שלי. סגרתי את החג הראשון שלי בסדיר ומכל החבר'ה שהכרתי בבסיס רק אחת, חברה חדשה
יחסית, סגרה איתי. העברנו את כל היום הראשון ביחד, את השמירות שלה והתורנויות שלי,
הלכנו יחד לארוחת החג ואפילו נשארנו לישון אצלי במשרד ודיברנו עד השעות הקטנות של
הלילה. בקיצור, היה לנו "bonding time" משובח בו הכרנו אחת
את השנייה קצת יותר טוב.
אחרי ארוחת הבוקר ביום
השני, ישבנו בכניסה למשרד שלי ושתינו תה צמחים. דיברנו על הא-ים ודא-ים רנדומאליים
למדי, עד שלפתע ומבלי כל קשר לנושא השיחה היא הצהירה "ודרך אגב, אני
בי". עניתי כהרגלי במקרים מהסוג ב-"אוקי "והתכוונתי להמשיכה
בשיחה שהופסקה, אבל היא כנראה חשבה שלא הבנתי או לא שמעתי וחזרה על ההצרה שלה שוב.
עניתי "אוקיי, אז את בי" והצעתי לה עוד תה צמחים, ורק כעבור כמה ימים
גיליתי עד כמה זה לא מצאה חן בעיניה. התגובה שלי, לא התה. התה דווקא היה מוצלח
למדי.
אני לא יודעת עד היום
מה היו הציפיות שלה, אם היא חיכתה לזעזוע וצעקות של "מה זו התועבה הזו!"
או לתמיכה מתרפסת וצווחות "איזה יופי! כמה שזה מקסים, מדהים ומהמם!"
ואולי בכלל הייתי אמורה לפצוח בקריאות תדהמה ולתהות בקול רם "מה זה? ואיך זה?
ומה זה בכלל אומר?". מה ציפו ממני אני באמת לא יודעת ובמלוא הכנות זה נראה לי
די מיותר לשאול, במיוחד אחרי כל הזמן שעבר. אבל לקח מסוים בכל זאת למדתי מכל העסק:
להתייחס לדבר באדישות מה וכאל דבר רגיל ופשוט לחלוטין (והרי מה זה אם לא דבר רגיל
ופשוט?), זה לרוב מאוד לא מקובל. ככה זה - קוד התנהגותי שאני איכשהו הצלחתי לפספס.
אבל בגדול אני לא
יכולה לעשות הרבה עם האופן בו אני מגיבה על הצהרות שנוגעות למיניות. לדעתי זה דבר
פשוט ורגיל, והרי לכל אחד יש מיניות זו או אחרת ואם היא מגיעה עם קידומת של
"הטרו" או "הומו", "בי" או "אומני" לפני המילה "סקסואל", זה לא משנה לי הרבה. מבחינתי ציון
המיניות משול לציון המין, הגיל, המוצא, הגובה או צבע השיער. מדובר בדבר מה שאיתו
נולדים, אם כי בו לא תמיד מכירים מרגע הלידה, ולעתים אף צריך לעבור חוויות ולהגיע
לכמה מסקנות כדי להוסיף אותו לרשימת התכונות המאפיינות. כן, זו נראית לי המילה
המתאימה ביותר, "תכונה מאפיינת", ולרוב אני לא נוטה להתפעל או להזדעזע
מתכונות מאפיינות.
אז מה קרה בעצם עם
אותה חברה? אחרי כמה הבהרות הכול הסתדר ואפילו נשארנו חברות טובות. היא למדה לקבל
אותי ואת התגובות שלי וכבר יודעת שאני לא עושה עניין ממיניותו של איש, לא של אחרים
ולא של עצמי. אבל אני לעומתה לא למדתי את הלקח שלי ולא התחלתי להגיב "כמו שצריך".
אני יצור עיקש למדי ומדי פעם אני מתעקשת שלא ללכת כדרך הנורמה, אומנם רק לפעמים
ובמקרים מאוד ספציפיים ובעיקר כשהנורמה דורשת ממני לצעוק "ייאיי, יופי
טופי!" או "פוי, איכסה פיכסה". אני מעדיפה להגיב ב: אוקיי, בסדר, שמעתי, הבנתי,
הפנמתי ועכשיו אני יודעת. אז אולי מהצד זה נראה כאדישות, אבל בואו נודה שבמקרים
מסוימים כבר עדיף להפגין סוג כזה של "אדישות" מאשר דעה קדומה.
נ.ב
זה פוסט "ממוחזר" שנלקח מהבלוג הקודם שלי ועבר עריכה קלה, פשוט כי הגעתי למסקה שאם אכתוב פוסט חדש ברוחו של "הנושא החם" הנוכחי, התוצאה תהיה די דומה לפוסט הזה.
אין מה לעשות, לפעמים אני קצת עצלנית.
אל תשפטו.