התחלתי לתכנן את זה לפני כמה ימים: למצוא יום פנוי מאריזה, ניקיונות, אורחים, סידורים וכל דבר אחר ולהקדיש שעה-שעתיים מתוכו להבהרת שיער באמצעים טבעיים. אבל אז היה יום הניקיונות שלפני החג ואחריו החג עצמו, אחרי זה הגיע יום הכביסה הבלתי נגמרת שנמהל לסירוגין בצביעה ותיקון נזקי השיפוץ הלא מוצלח, והנה רק היום היה לי יום עם בוקר חופשי לחלוטין. התחלתי אותו בהליכה של 8 ק"מ, אפילו טיבלתי במעט ריצה בסוף, המשכתי בארוחת בוקר של יוגורט וניל ואחד הפרקים האחרונים של "משחקי הכס" (החלטתי שהגיע הזמן להשלים פערים, למרות שלא סיימתי את הספרים). ואז הייתי בטוחה שאני יכולה לערבב לי בכיף מים עם מיץ לימון, לפזר על השיער ולשבת לי ככה שעה בשמש ולהתבהר, אבל לפתע התחיל לרדת גשם. משום מקום, פשוט משום מקום ובאופן לא צפוי במיוחד.

זה היה הגשם הראשון שלי לשנה הזאת, גשם דליל ומהיר, קריר-חמים שכזה. הסתובבתי לי בגינה, בשמלה קצרצרה וכפכפים, סידרתי וניקיתי, קטפתי מנדרינות, הזזתי את מלאי החתולים העצלנים שלי כדי להוריד את כיסויי הבד שעל הספסלים והכיסאות. הגשם ירד בטיפות לא אחידות, ניקד בכתמים כהים את אריחי הרצפה, את עלי העצים ואת השמלה הקצרצרה שלבשתי. ומה אני כבר יכולה להגיד, לקטוף מנדרינות בגשם הראשון של השנה זה ללא כל ספק הרבה יותר כיף מלהיות בלונדינית, ולא אכפת לי מה אומרים על בהירות השיער ומידת ההנאה שלהן.

גם עכשיו השמיים מכוסים בעננים, האמת שבמצב הזה הם היו כל היום, כהים ומדהימים ויפיפיים בעליל. אני יושבת מול המחשב, מחפשת סרט שאפשר לראות תוך כדי תפירת שמלה, אחת ארוכה לשם שינוי. כאב עמום מהדהד אצלי בתוך הראש, זה לא אחד מההתקפים הידועים שלי, אלא רק הד של מיגרנה משולב בתוך הכאב הקבוע בצדם הימני של הפנים. משום מה הכל נראה לי טוב, אומנם אין לי עבודה, זוגיות, בית משלי והגרוע מכול - בריאות, אבל יש לי שקט נפשי, חתול שמגרגר על אדן החלון, מנדרינות אורגניות וגשם, וטוב לי עם זה. בזה אני שמחה.