משהו חסר לי בבלוג. קצת קשה לי לשים עליו את האצבע, אבל אני יודעת שבהחלט חסר משהו. אומנם הדבר הראשון שעולה לי לראש כשאני שואלת את עצמי "אז מה חסר כאן?", הוא "עירום". כנראה שזה ההומור הקרשי שיש לי, אחד שנשאר אי-שם בגיל העשרה, מפגר אחרי יתר רכיבי העצמי כמעט בעשור שלם. כמובן, שאני לא מתכוונת לעירום האישי שלי. אני לא בדיוק סדיסטית, ולפני שמישהו כאן בקהל קופץ ואומר שאני פשוט ממעטה בערכי, חייבת להגיד שזה ממש לא העניין. פשוט ישנן נשים שנראות טוב באדום, אחרות שנראות טוב בעירום ואני נראית טוב בעיקר בפוטושופ וגם אז בתנאי שמדובר בתמונת פרצוף.

אז כנראה ש"עירום" זה לא מה שחסר כאן, לא באמת. בעיקר כי עירום נפשי יש פה בשפע, עירום זהותי גם כן התחיל לבלוט אחרי שהאנונימיות עפה לה לכל הרוחות, ועירום פיזי... מי יודע, אולי אני אפזר פה כמה צילומים (לא אישיים כמובן), רק לשם הרגעת הקול הקטן שיושב לי אי-שם בין האוזניים ומשום מה רוצה לראות קצת עור.

אבל נראה לי שאני סוטה. מהנושא that is. חשיפה אומנותית, לעומת זאת, היא לא תופעה סוטה וצילומי עירום יכולים להיות דבר מבורך, בדיוק כמו ילדים. כלומר, כל עוד הם לא שלי.

אז מה באמת חסר? משהו בכתיבה עצמה. תוכן, עניין, פלפל. הבלוג הוא אומנם "יומן מחלה", בכל מקרה ברובו, אבל יוצא לי לכתוב כאן גם על נושאים אחרים. חוץ מזה, גם איזושהי הקפדה חסרה, אכפתיות מהמלל, עריכה. מה שדי מוזר בהתחשב בעובדה שבכתיבה אקדמית אין לי בעיות מהסוג ועריכה נמצאת אצלי על תקן כשרון בפוטנציה (עד לרמה של עבודות עריכה קטנות בתשלום). האמת היא, שבזמן האחרון אני יכולה לכתוב רק שני סוגים של מלל: עבודות ומתכוני אפייה. שני אלה הולכים אצלי בלי מעצורים, נכתבים מעצמם ממש. אבל בלוג... דווקא בלוג... פה אני נתקעת. גם עניין השפה מאוד בעייתי אצלי כשהדבר מגיע לכתיבת בלוג, ומה שמתקבל הוא לרוב ערבוביה של סלנג מדובר ופלצנות יתר. אבל איזה גרעין, צימוק, דובדבן, קצפת, משהו... את זה אין.

בקיצור, שפל כתיבה לכל דבר.