אני ממש קרובה.

עוד שנייה ואני שם.

אני מושיטה את היד קדימה, מתמתחת, מנסה לאחוז בו, אבל כל העבודה הקשה שלי נקטעת לפתע על ידי "היי, זו בחורה!" שנשמע מעברה השני של הגדר. הלימון חומק ממני סופית ונשאר תלוי על הענף ובמקומו צצים בשדה הראייה שלי ארבעה נערים דתיים מטיפוס "חרדי". הם בוהים בלי בושה ויש משהו מאוד מציק במבטים שלהם, מאשים אפילו, כאילו בכול רגע מישהו מהם יצעק "תתביישי, רואים לך את הקרסול!" או "איך את מעזה לעשות את הדבר המזעזע הזה בשבת!". לבסוף הם ממשיכים בדרכם הביתה, אם כי מסתובבים מדי פעם, בוהים ואז מתלחששים ביניהם, כאילו מעולם לא ראו בחורה שמנסה לקטוף לימון או בחורה באופן כללי. ומה אני אגיד, אני באמת לא מבינה מאיפה מגיע הצורך הזה לבהות ולהתלחשש, אחרי הכול הם היו צריכים לדעת מה מצפה להם בשכונה שהיא 99% חילונית. כאן מכוניות נוסעות בחגים, יש קריוקי בשישי בערב, בכיפור שומעים מדי פעם ציפצופים של מיקרו ובשבתות בבוקר אפשר לראות בחורה אדמונית קלות מטפסת על עץ כדי לקטוף לימון בשביל התה שלה.

עוד שנה, השנייה במספר, שתעבור עלי ללא הצום של יום כיפור. לא, זו לא חזרה אישית בשאלה או פעולת נגד המכוונת נגד המסורת. האמת היא שלמרות הבחירה שלי להגדיר את עצמי כאדם מאמין, ה"דתיות" שלי שואפת לאפס. זו מעין משוואה אישית בה גבול הדתיות שואף לכלום ובכך מגדיר את האני הדתי שלי. האמונה אם זאת חזקה, אומנם זו לא אמונה בכתבי קודש או הלכות שהומצאו ונכתבו לפני מאות או אלפי שנים ע"י אנשים שלא הכירו כלל את המציאות של ימינו, אלא אמונה במשהו גדול יותר שקיים אי-שם ומניע את גלגלי היקום כולו והקיום הקטן שלנו. אבל אני גולשת כאן מהנושא המקורי שלי, סליחה.

כבר כמה וכמה שנים  שאני מקפידה על מסורות מסוימות, מסורות גדולות שמאפיינות את המוצא שלי ושנבררו מבין כלל המסורות כי נראו בעיני המשמעותיות ביותר והמתאימות לי. זו הדרך האישית שלי לכבד את העבר, את בני המשפחה השונים שכבר לא איתי, את אלה שמעולם לא פגשתי, שנהרגו בגלל מקורו של הדם שזרם בעורקיהם או שחיו חיים פשוטים במשפחה בת תשעה-עשר ילדים לאב חזן מבלי לשאול מדוע הם עושים כך או אחרת ביום זה או אחר בשנה. זו דרכי לשמר את ההיסטוריה המשפחתית שלי, ההיסטוריה העממית הפשוטה שלי, בדרך בה בחרתי בעצמי מבלי לכפות אותה על אחרים או לגנות את אלה שפועלים אחרת. אלה הם טקסים קטנים, מזכרות קטנות, תזכורות קטנות, כל הדברים הקטנים והאישיים שעוזרים לזכור צד מסוים מעצמי.

אבל השנה אני שוב אוותר על אחד מטקסי המסורת שלי. הסיבה בריאותית בלבד, כדורים שבקושי מסתדרים עם קיבה מלאת מזון וכלל לא עם אחת ריקה. אז השנה אני לא צמה ביום כיפור, רק מקדישה כמה רגעים להיזכר בכול מי שכבר לא כאן, כל מי שהכרתי או לא, כל מי שקשור אלי דרך הקוד הגנטי שמהווה חלק ממי שאני.

נ.ב

ולמה אתם, במידה ואתם צמים ביום הכיפורים, עושים זאת?

צום קל לכול הצמים,

וגמר חתימה טובה לכולנו.