-סליחה מראש על הנושא-

אתמול בערב באחד מערוצי הסרטים של הוט היה הסרט "קוד מקור", שאולי יכולתי להגדיר כמעניין, אם באמת היה יוצא לי לצפות בו מההתחלה ועד הסוף. אבל לא ממש יצא לי, בעיקר כי בדומה לג'ייק ג'ילנהול שהיה משתגר לשמונה דקות לתוך צל או הדף או מה שזה לא יהיה שנשאר מפיגוע ברכבת דוהרת, אני השתגרתי לפרקי זמן דומים ל'שרוקלחת' כדי להקיא כל מה שרק היה בתוכי. תה צמחים, שאריות של ארוחת הערב, לאחר מכן מים ששתיתי לסירוגין בין גלי הבחילה ולבסוף מיצי עיכול ששרפו את הגרון. שוב ושוב ושוב, עד שהמושג "להקיא את הנשמה" החל לקבל משמעות מוחשית כמעט.

אין מה לעשות, זה מה שקורה לי כשיש לי התקף עוצמתי במיוחד: הכאב הופך לכל כך חזק, כל כך חד, הרגישות למגע גוברת עד לרמות בלתי אפשריות כמעט ומערכות שונות מתחילות להשתגע, משגעות את הגוף מבפנים וגורמות לקיבה להתהפך. זה לא רצוני, זה מאוד לא רצוי וזה גם בלתי נשלט, ונראה לי שדווקא בגלל העדר השליטה הזה קשה לי במיוחד להבין את אלה שעושים את זה במכוון.

אני לא באה להעביר ביקורת על אחרים, פשוט לכתוב על חוסר ההבנה שלי. כי אני באמת לא מבינה למה יש אנשים שבוחרים מרצונם החופשי לדחוף שתי אצבעות לגרון, לכרוע מעל אסלה ולהקיא. אני, אישית, תופסת את הפעולה הזאת כמשפילה ובמידה מסוימת לא לגמרי טבעית, דבר שלא צריך להתרחש, אלא אם כן יש משהו לא בסדר בגוף. במקרה שלי, זו תופעת לוואי של תסמין ואחד החלקים השנואים ביותר במחלה. אני עושה כל מה שרק אפשר כדי שזה לא יקרה, לא שיש לי שליטה של ממש על דברים כאלה, אחרי הכל הקאה היא סוג של רפלקס. אז לעשות משהו כזה בכוונה? זה כמעט בלתי נתפס בעיני. אני יודעת מה הרעיון שעומד מאחורי בולימיה ודומיה, אני יודעת מאיפה מגיע הצורך, מה מניע את הגלגלים, אני אפילו מכירה טוב מדי את תחושת ההקלה וקהות החושים הנעימה כמעט שמתלווה לקיבה מרוקנת. אני יודעת ואני מבינה, אבל עדיין קשה לי להבין איך אפשר באמת "ללכת על זה", לעשות משהו שנראה בעייני כל כך משפיל ודוחה.

אני לא מצפה כאן להסברים, האמת היא שאני אפילו לא רוצה לשמוע אותם, כי אני יודעת שהם לא יצליחו להסביר שום דבר. לא באמת ובמלוא המובן של ההסבר. יש לי מספיק ידע בתחום, יש לי מספיק הבנה, אני מכירה את צורות החשיבה ואת הטריגרים האפשריים. אני רק לא מבינה, מנקודת המבט האישית שלי, איך בכל זאת אפשר לעשות את הצעד הזה במכוון, עד כמה מחורבן בן אדם אמור להרגיש עם עצמו כדי לעשות את זה.

היום התעוררתי לתוך בוקר חדש, בלי ציפורים מצייצות או חתולים שמייללים "חלב!". התעוררתי עם גוף כואב כמעט במאת האחוזים: השרירים ברגליים, השרירים בידיים, שרירי הבטן, הסרעפת שהתאמצה, הגרון השרוף והראש שעוד נשאר בו הד מן ההתקף של אתמול. התעוררתי עייפה, סחוטה ממש, עם טעם לוואי של נעלי ספורט בפה. לא שאי-פעם יצא לי לטעום נעלי ספורט, אבל יש פשוט דברים שקל לנחש את הטעם שלהם, זה כמו להסתכל על בשר מטוגן לא מזוהה ולדעת אם יהיה לו טעם של עוף או מרקם של צמיג.

אני קצת כועסת על הגוף שלי ואולי על חוסר היכולת שלי לשלוט בו, על עוצמת הכאב שיכולה לעולל דברים כאלה. קצת כועסת, אבל לא באמת, לא בלב שלם. יותר מכל, אני חושבת שאני מרגישה מרוקנת: פיזית, נפשית, רגשית. אני רוצה לישון, אני רוצה שקט, אני רוצה לפחות יום אחד בלי כאבים. במחשבה שנייה, בואו נשנה את זה לשבוע או חודש או שנה... או חיים שלמים. חיים שלמים בלי לכאוב בצורה כזו, בלי להרגיש את העייפות המטורפת הזאת, בלי להקיא או אפילו לחשוב (שלא לדבר על לכתוב), על נושאים כמו 'הקאות'.