את השאלה הזאת רציתי לשאול כבר מזמן, והנה הנושא החם הנוכחי די מדרבן אותי לשאול אותה:

זה יכול להיות כל אחד מהבלוגיה הזאת או מאתר אחר, מישהו שכבר פגשתם ומישהו שעדיין לא יצא לכם לפגוש, מישהו שאתם אוהבים או מישהו שאתם לא סובלים ורוצים להגיד לו את זה ישיר לפרצוף.

לי אישית, קצת קשה לענות על השאלה הזאת, בעיקר בגלל כל "שמירת הנגיעה" הוירטואלית עליה אני דואגת להקפיד כבר כמה שנים. פעם, כשהגיל עוד היה מתאים, הייתי באה למפגשי ישרא למיניהם ויצא לי לפגוש כמה וכמה בלוגרים שאת הבלוגים שלהם קראתי ושהכירו את הבלוג שלי. אבל דברים השתנו ואני השתנתי, ואיכשהו השמירה על ההפרדה בין המציאות החוצבלוגית לזו של הבלוג נעשתה חשובה מאוד ואולי אפילו הכרחית. אז אומנם ישנם כמה בלוגרים ובלוגריות שהייתי רוצה לפגוש, אבל אני לא אכתוב את הכינויים שלהם כאן פשוט כי אני יודעת שלפחות במקרה של כמה מהם אקבל בתור תגובה - "אז מה הבעיה? בואי ניפגש". אבל אני כן רוצה לספר על הבלוגרית האחרונה שפגשתי.

זה היה לפני כמה חודשים, ככה ממש במקרה, בתחנת אוטובוס מרכזית. זו הייתה Lily Kane, שהייתה מקסימה למרות שבהתחלה לא ממש זיהתה אותי. ניגשתי אליה בעצמי, בלי להפסיק להגיד בלב "רק אל תחשבי שאני איזו weirdo-ית! בבקשה, אל תחשבי שאני weirdo-ית שמתחילה איתך בתחנת אוטובוס. בבקשה, בבקשה, בבקשה...". התפילות כנראה עבדו, ולמזלי זכיתי בחיוך וחיבוק וזיכרון נחמד לאוסף. אז אומנם לכמה רגעים המחיצה בין צמד המציאויות שלי הטשטשה, אבל זה לא היה נורא, אלא ההיפך הגמור מכך. מזל.

האוטובוס מקפץ על הכביש לא בדיוק חלק, הנוף חולף מעבר לחלון, כנראה גם כן נוסע למקום כלשהו. בתי זיקוק, אזור תעשייה, סקס-שופ או שניים, חנויות קטנות, תחנת דלק, גשרים, בולדוזרים, בניין הרוס ואחריו שדות תירס. גבעולים גבוהים, ירוקים-ירוקים, עם עלים שנעים קלות ברוח. אני אוהבת את שדות התירס אלה, מכל סוגי שדות הכי כיף לי להסתכל עליהם. יש בהם משהו אחר ולא מוגדר, משהו מרגיע ולא פעם הם מעוררים בי את החשק לקום, לרדת מהאוטובוס ולהכינס לתוך השדה, לשוטט במבוך התירס הירוק הזה, להשקיט את הפרפרים שהתנחלו בבטן.

"אני גר ממש פה, תבואי לביקור."

וזה לא באמת אומר משהו.

"יש לי שני בקבוקי יין שאני לא יודע מה לעשות איתם."

וזה כבר אומר...

ואולי הכל בראש שלי?