-סליחה מראש על הנושא-

אתמול בערב באחד מערוצי הסרטים של הוט היה הסרט "קוד מקור", שאולי יכולתי להגדיר כמעניין, אם באמת היה יוצא לי לצפות בו מההתחלה ועד הסוף. אבל לא ממש יצא לי, בעיקר כי בדומה לג'ייק ג'ילנהול שהיה משתגר לשמונה דקות לתוך צל או הדף או מה שזה לא יהיה שנשאר מפיגוע ברכבת דוהרת, אני השתגרתי לפרקי זמן דומים ל'שרוקלחת' כדי להקיא כל מה שרק היה בתוכי. תה צמחים, שאריות של ארוחת הערב, לאחר מכן מים ששתיתי לסירוגין בין גלי הבחילה ולבסוף מיצי עיכול ששרפו את הגרון. שוב ושוב ושוב, עד שהמושג "להקיא את הנשמה" החל לקבל משמעות מוחשית כמעט.

אין מה לעשות, זה מה שקורה לי כשיש לי התקף עוצמתי במיוחד: הכאב הופך לכל כך חזק, כל כך חד, הרגישות למגע גוברת עד לרמות בלתי אפשריות כמעט ומערכות שונות מתחילות להשתגע, משגעות את הגוף מבפנים וגורמות לקיבה להתהפך. זה לא רצוני, זה מאוד לא רצוי וזה גם בלתי נשלט, ונראה לי שדווקא בגלל העדר השליטה הזה קשה לי במיוחד להבין את אלה שעושים את זה במכוון.

אני לא באה להעביר ביקורת על אחרים, פשוט לכתוב על חוסר ההבנה שלי. כי אני באמת לא מבינה למה יש אנשים שבוחרים מרצונם החופשי לדחוף שתי אצבעות לגרון, לכרוע מעל אסלה ולהקיא. אני, אישית, תופסת את הפעולה הזאת כמשפילה ובמידה מסוימת לא לגמרי טבעית, דבר שלא צריך להתרחש, אלא אם כן יש משהו לא בסדר בגוף. במקרה שלי, זו תופעת לוואי של תסמין ואחד החלקים השנואים ביותר במחלה. אני עושה כל מה שרק אפשר כדי שזה לא יקרה, לא שיש לי שליטה של ממש על דברים כאלה, אחרי הכל הקאה היא סוג של רפלקס. אז לעשות משהו כזה בכוונה? זה כמעט בלתי נתפס בעיני. אני יודעת מה הרעיון שעומד מאחורי בולימיה ודומיה, אני יודעת מאיפה מגיע הצורך, מה מניע את הגלגלים, אני אפילו מכירה טוב מדי את תחושת ההקלה וקהות החושים הנעימה כמעט שמתלווה לקיבה מרוקנת. אני יודעת ואני מבינה, אבל עדיין קשה לי להבין איך אפשר באמת "ללכת על זה", לעשות משהו שנראה בעייני כל כך משפיל ודוחה.

אני לא מצפה כאן להסברים, האמת היא שאני אפילו לא רוצה לשמוע אותם, כי אני יודעת שהם לא יצליחו להסביר שום דבר. לא באמת ובמלוא המובן של ההסבר. יש לי מספיק ידע בתחום, יש לי מספיק הבנה, אני מכירה את צורות החשיבה ואת הטריגרים האפשריים. אני רק לא מבינה, מנקודת המבט האישית שלי, איך בכל זאת אפשר לעשות את הצעד הזה במכוון, עד כמה מחורבן בן אדם אמור להרגיש עם עצמו כדי לעשות את זה.

היום התעוררתי לתוך בוקר חדש, בלי ציפורים מצייצות או חתולים שמייללים "חלב!". התעוררתי עם גוף כואב כמעט במאת האחוזים: השרירים ברגליים, השרירים בידיים, שרירי הבטן, הסרעפת שהתאמצה, הגרון השרוף והראש שעוד נשאר בו הד מן ההתקף של אתמול. התעוררתי עייפה, סחוטה ממש, עם טעם לוואי של נעלי ספורט בפה. לא שאי-פעם יצא לי לטעום נעלי ספורט, אבל יש פשוט דברים שקל לנחש את הטעם שלהם, זה כמו להסתכל על בשר מטוגן לא מזוהה ולדעת אם יהיה לו טעם של עוף או מרקם של צמיג.

אני קצת כועסת על הגוף שלי ואולי על חוסר היכולת שלי לשלוט בו, על עוצמת הכאב שיכולה לעולל דברים כאלה. קצת כועסת, אבל לא באמת, לא בלב שלם. יותר מכל, אני חושבת שאני מרגישה מרוקנת: פיזית, נפשית, רגשית. אני רוצה לישון, אני רוצה שקט, אני רוצה לפחות יום אחד בלי כאבים. במחשבה שנייה, בואו נשנה את זה לשבוע או חודש או שנה... או חיים שלמים. חיים שלמים בלי לכאוב בצורה כזו, בלי להרגיש את העייפות המטורפת הזאת, בלי להקיא או אפילו לחשוב (שלא לדבר על לכתוב), על נושאים כמו 'הקאות'.

זה היה בסוף הקיץ, אי-שם לפני תחילתו של הניסיון הקודם שלי בהשכלה גבוהה, האוויר באמת היה חמים ואני שרפתי את רוב הזמן בחוף הים. רק אני, הגלים, החול החם, השיזוף ההולך ונבנה, ספר טוב ומוזיקה טוב לא פחות. בקיצור, גן עדן. בכל בוקר הייתי מגיעה לחוף, מתמקמת מתחת לסככה גדולה שכבר הפכה לסככה הקבועה שלי, משתחלת מתוך הבגדים הקצרים ועוברת ל-mode בגד ים.

עם הזמן, התחלתי להכיר את האנשים הקבועים בחוף. הנה המציל השעיר, הזקנה שמשום מה חושבת שזה הכי סבבה שבעולם לצאת לשחייה בתחתונים וחזייה בהירים, הגולשים שנראים אי-שם באופק בימים בהם הגלים גבוהים במיוחד, זוג התיירים מארץ מזרח-אירופאית כלשהי. אפילו את הסככה התחלתי לחלוק בכל פעם עם אותם אנשים: אמא צעירה עם צמד תאומים כבני שנתיים וכלכלן, שבדיוק יצא לפנסיה מוקדמת, בשם אפרים.

אהבתי את הדינמיקה השקטה הזאת שנוצרה ביננו. היינו מגיעים בערך באותה שעה, תופסים את אותה הסככה, מהנהנים זה לזה לשלום. האמא הצעירה הייתה מתחילה למרוח את התאומים המתפתלים בשכבה נדיבה של קרם הגנה, אפרים היה מריץ כמה בדיחות קרש ואני הייתי יוצאת לשחייה קצרה וחוזרת לחוף כדי לשקוע בספר. לפעמים היינו מדברים.

"את יודעת מה אומרים, זה לא משנה אם זה בן או בת, העיקר שתהיה ברית מילה."

אומר אפרים וצוחק מהבדיחה של עצמו, האמא הצעירה מחייכת בנימוס, התאומים, שכבר הספיקו לשכוח מחוויית המילה שלהם, מצווחים ומקפצים על החול ואני מחליטה לצאת לעוד שחיה אחת לפני החזרה הביתה.

"אני אצטרף אלייך."

מכריז אפרים ומדדה אחרי אל המים. ומצדי? מצדי אין שום התנגדות, המדינה הזאת פחות או יותר חופשית אחרי הכל, החוף ציבורי, הים גדול וחוץ מזה אפרים הוא מעין פנסיונר נחמד שמספר לי על העבודה שלו בתור כלכלן, על הבן שלו, על המקומות בהם היה ואפילו שואל מדי פעם מה אני קוראת ומה זו האובססיה הקטנה הזאת שיש לי עם מזרח אסיה. אני מתחילה לשחות, 48 קילו בבגד ים אדום, שיער קצר, שיזוף בוהק ומראה כללי של טינייג'רית בחופשה למרות שהקידומת בפועל כבר הוחלפה ל-2.

"את יודעת לצוף על המים? בואי, בואי אני אלמד אותך."

שוב אפרים, ואני מחייכת במבוכה קלה ואומרת "תודה, אבל לא צריך", כי אני יודעת לשחות ולצוף ולהחזיק את עצמי על המים, שלא לדבר על כך שאני בכלל לא מעוניינת שפנסיונרים לא מוכרים יגעו בי. אני יוצאת אל החוף ואפרים כבר שם, עומד מאחורי ומחבק אותי. אני מרגישה איך הידיים גולשות על הגב שלי, על המותניים, עוד שנייה מתבייתות נמוך יותר.

"אפרים, תפסיק! לא נראה לך שאתה מגזים?"

אני מסננת לעברו, מעיפה את הידיים האלה ממני וחוזרת אל הסככה כדי לאסוף את הדברים שלי ולהסתלק. למחרת אני כבר לא חוזרת לשם, יש חוף אחר בקרבת מקום, עם מציל שעיר משלו וסבתא-תחתונים משלו, אימהות וילדים וגולשים באופק. רק במקום סככות, יש שמשיות קטנות שלא צריך לחלוק עם אף אחד, ושם אני נשארת עד סופו של הקיץ.

זה סיפור חיי. פשוט סיפור חיי. כל המקרים האלה בהם אני אומרת "שלום" ובתמורה זוכה למישוש ידידותי יתר על המידה ולא רצוי בעליל. ושלא תבינו אותי לא נכון, אני לא אשמה בזה וגם לא רואה את עצמי כאשמה. גם שום תחושת "קורבנות" או "ניצול" לא נוחתת עלי אחרי מקרים מהסוג, אחרי הכל זה יכול לקרות לכל אחת ואפילו אחד. אבל זה כן מעצבן אותי, פשוט עולה על העצבים בשיא העוצמה, שכל סבא אפרים יכול להרשות לעצמו לשלוח ידיים.

מה נסגר עם זה, באמת?