זה מוזר, נעים ומטריד קלות גם יחד, להרגיש את תחושת הריחוף הקלה הזאת ליד בן אדם אחר. ללחוץ יד לשלום ולהרגיש מעין זרם חשמלי, מטען אנרגתי שזורם מכף היד שלו שנסגרת על שלי לשניות ספורות. להרגיש עלי מבט ולהתרגש מזה בלי שליטה, אומנם מעט, פרפר אחד בודד בבטן, אבל בכול זאת פרפר. להחליף כמה מילים, שיחה קצרה של דקות ספורות ולדעת שזה כנראה לא רק בראש שלי, ויחד עם זאת להבין שבעצם אין כאן סיכוי לשום דבר.

אין מה לעשות, ישנם אנשים שפשוט פסולים מראש מבחינתי. הם לא רבים והם לרוב משתייכים לקטגוריות מוגדרות וברורות למדי, אבל הם קיימים. היי, לכל אחד ואחת יש את רשימת הפסולים שלו אז אל תחשבו אפילו על לשפוט. במקרה שלי הקטגוריות של הפסולים נוצרו בגלל עקרונות של מוסר אישי, של ידיעה ברורה מראש שפשוט אין לי שום סיכוי או חשש מהחברה הלא בדיוק סלחנית או גמישה שבה אנחנו חיים. הקטגוריה האחרונה די בעייתית ותמיד אפשר לקפוץ ולהגיד "אז מה? שיגידו מה שירצו, להמ שיהיה לך אכפת?", אבל בפועל דווקא כן אכפת לי במידה מסוימת ומבחינות מסוימות ובגדול אני יצור קטן שנשבר בקלות ומשהו אומר לי שבמאבק הזה של "אני נגד העולם" אני לא אנצח. אז כן, יש לי את רשימת הפסולים מראש שלי ונכנסים לשם נשואים או בעלי חברות, גם בעלי חברים (כי אז זה באמת מקרה אבוד לגמרי), בחורות סטרייטיות נכנסו בתקופה בה עוד הרהרתי על אפשרות של מערכת יחסים עם בחורה ויש עוד כמה נקודות ברשימת המכולת הזאת.

הוא נמצא באחת מהנקודות האלה, פסול לחלוטין בהתאם להגדרות ברירת המחדל, ואני באמת לא יודעת אם זה טוב או רע. מה שכן, כבר מזמן לא הרגשתי את הזרם המחשמל הזה שעובר דרך מגע קל של עור בעור או את הרצון לחייך רק כי אני מרגישה עלי מבט של מישהו אחר. מה אני יכולה להגיד, כנראה שיש בכל הסיפור הזה לקח כלשהו, אולי אני צריכה ללמוד בדרך הזאת סוג של שליטה עצמית או אולי לתת לעצמי להסחף לזמן מה, ואולי זו פשוט פקיחת עיניים ודרך סופית להבין שכן, אנחנו חיים בחברה דפוקה למדי עם הבניות וגבולות מהסוג המטריד ביותר. לא יודעת מה התשובה, ולא בטוחה שאני באמת רוצה לדעת.

יש לי פחד קהל מטורף.

תמיד היה לי, ושום חשיבה הגיונית לא מצליחה להעלים אותו. גם כשאני אומרת לעצמי ש"היי, הקהל הוא כולו שבעה סטודנטים ומרצה ידידותי לסביבה", אני עדיין נלחצת.

מה יהיה איתי?