מפני שיבה, תקום.

משפט ידוע, לא? מעין פתגם ואולי בעצם הנחייה לדור הצעיר שלקוחה מהתנ"ך, ספר "ויקרא" אם אני לא טועה. מפני שיבה תקום, אבל בפועל הרוב דווקא בוחר לשבת, בכל מקרה זה מה שניתן לראות כמעט בכול נסיעה באוטובוס. חבר'ה צעירים מתרווחים במושבים וקבוצת זקנות מתנדנדת לה מצד לצד במקצב קבוע ליד עמוד צבוע צהוב. בכל פעם שדלתות האוטובוס נפתחות, פורץ "הקרב על המושב" ורק המנצחים זוכים לשבת, ולרוב המנצחים הם אלה שזריזים יותר. גם אני לא בדיוק תמימה בכול הנוגע למשחק הכיסאות הזה, אני אומנם לא נדחפת ולא הודפת אחרים, אבל כבר לפני שנים למדתי להשתחל בין הקהל ולדאוג לעצמי למקום ישיבה. אחרי הכול, בעמידה אני בקושי מסוגלת לשרוד את הנסיעות האלה. בחילות, כאבי ראש ובשנתיים האחרונות גם התקפי TN  ארורתי, כל אלה מתפרצים עם כל פנייה או פיתול של הכביש , כך שלשבת אני פשוט חייבת בכל מקרה פרט למקרים יוצאי דופן.

היום כהרגלי עליתי על הקו העמוס יתר על המידה שמהווה את השלב הראשון בהגעה האיטית שלי אל אותו חור חצי נידח בצפון-מערב קריות בו אני מתגוררת כרגע. הצלחתי להשתחל למושב על יד החלון, לשלוף בקבוק מים ולפצוח במזמור תפילות מחשבתי של  "רק אל תקיאי. רק אל תקיאי". לידי התיישב סטודנט אחר, כנראה צעיר ממני בכמה שנים, והאוטובוס החל במסלול האימים שלו כולו פניות וסיבובים. באחת התחנות עלתה לאוטובוס אישה מבוגרת, קטנטונת כזו, עגלגלה, מצ'וקמקת קלות. כבר לא היו מקומות פנויים והיא היטלטלה מצד לצד בין המון הנוסעים הדחוסים כמו סרדינים. אחרי שראיתי את זה פשוט פיניתי לה את המושב שלי. אחרי הכול, אני על כול הבחילות והשטויות והכאבים שלי יכולה להתגבר ולמרות קיומם אם מישהו ידחוף אותי, אני אצא מזה לכל היותר עם סימן כחול נוסף לאוסף. אבל אם מישהו ידחוף אותה, היא עוד עלולה לפול ולשבור רגל או אף גרוע מכך – אגן, ולכי תחלימי ממשהו כזה בגיל כל כך מבוגר.

אז לא, אני לא מתיימרת להיות אדם טוב במיוחד, גם לא הייתי אומרת שחונכתי להתנהג כך. ליתר דיוק, יש מצב שניסו לחנך אותי לכבד אנשים שמבחינת הגיל יכולים להיות סבא או סבתא שלי, אבל לא זכור לי שאמרו לי לפנות מושבים לקשישים. זה משהו שמגיע לבד, מעין תובנה אישית ואולי פשוט היבט כלשהו של אנושיות, ואת עושה את זה באופן טבעי מהסיבה הפשוטה שאת דואגת לאחר. זה יכול להיות אדם מבוגר, אישה בהיריון, הורה עם ילד קטן שאוטוטו נמחץ בין הנוסעים, ואז משהו בפנים נדלק: נורה או כפתור או הדהוד, וזהו זה את קמה בלי בעיות ושורדת את המשך הנסיעה בלי בעיות ואותו אדם גם הוא שורד את הנסיעה והכול בסדר. רק חבל שהנורה הפנימית הזאת לא קיימת בכל אחד, למשל לא באותו ילדון שישב לידי ופטפט עם החבר שלו על רק אלוהים יודע מה ועוד הצליח להחמיץ פרצוף כשגרמתי לו לקום למספר שניות והושבתי לידו אישה מבוגרת.

אין לי שום דבר נגד העובדה שאדם דואג לעצמו, אחרי הכול כולנו צריכים להיות עצמאיים, להתקדם בחיים, להבטיח לעצמנו נוחות ובטחון. אבל להתעלם לחלוטין מהאחר תוך כדי הדאגה העצמית הזו? זה באמת שווה את זה? זה לא גורם למישהו במקרה להרגיש שכך הוא מפסיד משהו מהאנושיות שלו? לא, אני באמת לא מצפה לתשובות, אני גם לא רוצה כאלה. אני רק מביעה דעה אישית, זה הכול. דעה אישית על תוצאות "הקרב על המושב" שמתהלך באוטובוסים ואולי בעצם על הריכוז העצמי והאנושיות הלא לחלוטין שלמה שלנו.

ועכשיו יש לי בקשה קטנה שאני רוצה לבקש ממכם:

עד סוף השבוע הזה, תעשו משהו למען מישהו אחר. משהו קטן ושטותי, לא משהו משמעותי מדי וגרנדיוזי, לא כדי לעשות משהו טוב ולא כדי להרגיש יותר טוב. פשוט תעשו משהו שהוא לא למען עצמכם, ככה בלי סיבה מיוחדת, כי לדעתכם זה חלק מהטבע האנושי שלכם.

אני מסתכלת על התמונה שפרסמתי בפוסט הקודם, מעיפה מבט מהיר בכל פעם שאני מגלגלת את העמוד מטה אל התגובות והפעם יש תגובות בשפע. אז גם אם אני רוצה וגם אם לא יש לי את האפשרות להביט על עצמי, באמת להביט על עצמי, לעשות סקירת מצב. והנה האסימטריה כבר כמעט ואיננה, רק הפה עוד מסגיר אותה בעקמומיותו הקלה, אבל מי שאינו מכיר אותי בהחלט יכול להניח שזו התחלה של חיוך ושכך אני בעצם מחייכת, אחרי הכל חיוכים עקומים קלות לא חסרים בעולם הזה.

אז הנה תנועת הפנים תקינה כמעט לגמרי וזה ללא ספק סימן לשיפור, תנועת היד אומנם עוד לא השתפרה, אבל אני יודעת להחביא את זה. אני יודעת להחביא כמעט הכול. החיוורון יכול להתפרש מהצד כעור בהיר, החיוך העקום כהתחנחנות מטופשת, הברק בעיניים כעדשות מגע שאכן קיימות או כהתלהבות ולא כתזכורת לכאב ולתחושת החום שגורמת לי להרגיש כאילו אני נשרפת מבפנים.

בכל פעם שאני יוצאת מהבית אני לובשת על עצמי את מסכת ה"בריאות" הזו, אחרי הכול לאיש שם בחוץ לא באמת איכפת איך אתה מרגיש ומה עובר עליך. רק ליד המשפחה והחברים הטובים אני מרשה לעצמי להסיר אותה, לחייך פחות, להתלונן מעט, להסיר את האיפור שמסתיר לרוב את ההרגשה המחורבנת. וכמובן שיש את הפינה הקטנה הזאת כאן בישרא, אומנם גם כאן זה סוג של "בחוץ", אבל זה חוץ שונה, סביבה שונה. כאן אני יכולה להרשות לעצמי להתפרק קצת, להשתחרר קצת, אולי אפילו להגזים קצת או לכל הפחות לא לבלום את עצמי ללא הפסקה. כאן אני יכולה להתלונן באמת, לתאר את הכאבים בפרטי פרטים, את הטיפולים, את תופעות הלווי, את הייאוש הקל שמופיע לעתים ואת התקווה הבלתי פוסקת לכך שמעטפת העצבים עוד תתחדש, תחלים, תחזור לעצמה ואז גם אני אחזור לעצמי. כאן יש לי גם את התומכים שלי, אנשים שלא מכירים אותי כלל אך בכול זאת יכולים להזדהות או לפחות להשאיר כמה מילים טובות, ומה אני אגיד - המילים הטובות האלה, יכולות בהחלט לעודד, להאיר מעט יום שהתחיל מהתקף ממושך.

אז לכל מי שתומך אני רוצה להגיד תודה.

כולכם קרני השמש הקטנות והאישיות שלי בימים הגשומים ביותר.

שיהיה לכולכם טוב, רק טוב והרבה ממנו.