לכל אחד יש את הדבר הבעייתי הזה אליו הוא פשוט לא יכול להתרגל. אני חושבת שעבורי אלה בדיקות הדם. עברתי לא מעט מהן במהלך חיי, אפילו עברתי דברים גרועים יותר כמו ניקור מותני בגיל 7 שכלל בעיקרו החדרת מחט מרשימה בגודלה לבסיס עמוד השדרה שלי. לעומת המחט, הגודל שלי לא היה מרשים במיוחד והרדמה של ממש לא זכורה לי, כך שחוויה נעימה זו לא הייתה. בשנתיים וחצי האחרונות הפגישות שלי עם חוד המחט היו שונות ומגוונות ובעיקר תדירות מדי, בכל מקרה לטעמי האישי. עברתי דיקור סיני, שלל בדיקות שכללו החדרת חומרים כימיים דרך הווריד וכמובן בדיקות דם בלתי פוסקות, ובכול זאת לא התרגלתי. אפילו הבוקר כשישבתי בחדר האחות עם יד שמאל מושטת קדימה ומוכנה להתעללות, הרגשתי את הלב שלי מחסיר פעימה. אני באמת לא יודעת למה אני נלחצת מהדבר הקטן והשטותי הזה, בעיקר לאור העובדה שעברתי רבים מסוגו. אפילו האחות הרגיעה אותי בהצהרת "אל תדאגי, יש לך ורידים טובים", שנייה לפני שהיא פספסה את הוריד ונאלצה לדקור אותי בשנית. אבל זה כמובן לא עזר.

אני לא יודעת מה באמת מלחיץ אותי, אחרי הכול בדיקה הדקירה עצמה בקושי מורגשת, הכאב ביד שאני מרגישה אחר כך במשך יום או יומיים לא רציני במיוחד והסימן הכחול שלרוב נותר על הזרוע ומתנוסס שם בגאווה במשך כשבוע הוא באמת שטות, ובכול זאת... בכול זאת משהו מפחיד אותי בבדיקה. אולי זו אפילו לא הבדיקה עצמה, אלא הצפייה לתוצאות. הפעם נוסף לבדיקות הרגילות של תפקודי הכבד וספירת הדם שהראתה חריגה בפעם אחרונה, חריגה שהחמרה שלה יכולה להצביע על לויקופניה, ישנה גם בדיקה של קרישת דם. מסתבר שהסימנים הכחולים שלי ובמיוחד שטף הדם שהופיע בעין השמאלית לפני כמה ימים הם לא דבר רגיל במיוחד. יכול להיות שהם תופעת לוואי של הטיפול שאני עוברת עכשיו, אבל יתכן שהם נגרמים גם איכשהו מהמחלה עצמה שבואו נודה, פשוט גורמת לגוף להשתגע. אז עכשיו אני מחכה לתוצאות ואולי זה באמת החלק המפחיד ביותר בכול העניין.

המושבה הגרמנית בחיפה היא המקום השנוא עלי ביותר.

ליתר דיוק, היא המקום היחיד שבאמת שנוא עלי. אני מודעת ליופי שלה, לשדרה המתמשכת שמשתלבת בשלב מסוים בגנים הבאהים, למסעדות ובתי הקפה שנראים מזמינים כבר ממבט ראשון, למבני האבן הבהירה שגורמים לך להרגיש כאילו עברת לתקופה שונה, לעולם מעט אחר, וכמובן לכל האורות הזוהרים שמאירים אותה בלילה. למרות כל אלה, אני שונאת את המקום, וכול זה רק בגלל זכרון אחד מגיל אחת-עשרה.

מעניין איך חוויה אחת מהעבר מסוגלת לפגוע בדעה שלך לגבי מקום שלם.