היה חם, מחניק אפילו, הפקק גרר את המכוניות בשרשרת איטית שהתקדמה בקושי. היו לו עיניים ירוקות-חומות ואולי בעצם חומות עם קומץ של ירוק רק לשם הניצוץ, והוא חייך אלי. הוא התיישב לידי והתחיל לדבר על החום ועל הפקק, על הלימודים שלי והעבודה שלו ואני נגררתי לתוך השיחה הזאת מבלי לשים לב.

"פעם היה לי שיער ארוך, עוד כשיצאתי עם האקסית האוקראינית שלי."

אמר וזו הייתה ההזדמנות שלי להשחיל את העובדה ש"איזה צרוף מקרים, לחבר שלי יש שיער ארוך".

כבר היינו קרובים לתחנה הסופית. הוא הביט בי והוסיף "הבנתי אותך" מחוייך. "תראי שבעוד חודש תפרדו ואז נפגש שוב, במקרה בדיוק כמו היום."

הוא מיהר לאוטובוס הבא שלו ואני לשלי שוכחת בדרכי את כל השיחה הזו. אחרי הכול באותו רגע הייתי מאוהבת בצורה מעוורת, סוחפת ואפילו מעט ילדותית, מאוהבת עד הגרעין של כל תא ותא בגופי, מאוהבת כמו שלא הייתי מעולם לפני כן. עבר חודש ואותה מערכת יחסים באמת התנפצה, הכול נגמר על כל האהבה, ההסחפות והגרעינים.

ועכשיו אני אמורה לכתוב על כך שיום בהיר אחד פגשתי אותו שוב באוטובוס, נכון? אבל האמת היא שזה לא קרה. רק החלק הראשון של "הנבואה" התגשם ואילו השני בכלל לא, כנראה פשוט כי אין דבר כזה "נבואות". אבל משהו בי בכול זאת מקווה, גם אם לשם הסקרנות,  שאפגוש אותו שוב. רק כדי שהוא יביט בי בעיניים הירוקות-חומות שלו, יחייך ויגיד "אמרתי לך".

אז מסתבר שאני עדיין כאן, חיה, נושמת וכל היתר.

גם אם השילוב הפיקנטי של כאבי הראש ותקופת המבחנים באוניברסיטה גרם לי לרגע לחשוב אחרת...