החתול מאוהב. כנראה.

האמת, מאיפה לי לדעת אם הוא מאוהב או לא, אבל זה הרושם שהוא יצר פה על כולם. הוא חתול זכר, ג'ינג'י מפוספס עם כתמים לבנים פה ושם, לא מגודל מי יודע מה, אבל מסיבי קלות ועונה לשם "מוּרמוּר". הוא מורמור השלישי אצלנו, הראשון היה מר מוּר או האדון מוּר  שקיבל עם הזמן את הכינוי "מורמור הראשון". השני היה פשוט מורמור השני, והשלישי הוא כמובן מורמור השלישי שעונה גם לשם "מוֹמוֹ", בדרך כלל ב"מממההה!" קולני. ככה נשמע המיאו שלו, משהו שמצטלצל פעם כמו "מה" ופעם כמו "מאמא". מיאו ייחודי למדי.

אז מומו מאוהב. בי, אם לדייק. כל ערב הוא עולה על הגג של תוספת הבנייה וממנה מזנק לחלון שלי, מתיישב שם ומתחיל לגרגר בעודו מתחכך ברשת. אחרי כמה דקות טובות של חיכוכים וגרגורים הוא מתחיל לספר לי משהו בשפתו החתולית והקול שלו נהייה שקט ונמוך מעט, שרמנטי משהו. בדרך כלל אנחנו נרדמים ככה, הוא על אדן החלון ואני על המיטה הזוגית בחדר. באמצע הלילה הוא נעלם, אולי יוצא לציד ואולי פשוט הולך לישון במקום אחר, ובבקרים הוא חוזר להעיר אותי. ימי א' עד ה' בין 7:00 ל-7:20, בימי שישי ב-8:00 ורק בשבתות הוא מרשה לי לישון עד מאוחר.

לפני כחודשיים שיפצנו את הבית וכחלק מהשיפוצים החלפנו את הגג הדולף של תוספת הבנייה. השיפוצים כמובן התעכבו, כי ככה זה בשיפוצים, ותוספת הבנייה נשארה כחודש בלי גג. להגיד שמומו לא היה מרוצה מהעניין זו פשוט understatement  במלוא מובן המילה. מומו היה שבור. בכל ערב היה מתפס על הקיר, בוהה בחלון שלי ומיילל בקול אומלל. כשהייתי מוציאה את הראש מהחלון כדי להשתיק אותו, היה מקפץ במקום וצורח בקולי קולות "מאמא! מאמא!". לפעמים היה מנסה לזנק אלי, אבל ללא הצלחה. בבית כבר התחילה להתגלגל הבדיחה שהסתכמה ב-"ליז, החתול הזה מאוהב בך". ומה אני אגיד, חתול זה עדיף מכלום.

נ.ב

מוזר, אבל המלל קיבל זרימה דמויית סיפור קצר.

אבל זה תמיד קורה לי כשאני קוראת סיפורים קצרים. אני פשוט מתחילה לכתוב אחרת. לא טוב יותר חלילה, הכתיבה שלי לא בדיוק "טובה", או מעניינת או לפחות תקנית (עברית להיות קשה שפה וכל זה)... אבל היא כן נהיית אחרת, ואני אוהבת את זה.